Dangerous fight [3]

פרק 62- תחרות חוזרת

ג'וליאן-

המלקות שספגתי, רפאל חייב אותי לספור כל אחת מהן בזמן שנאנקתי מכאב. ליליאן צפתה בזה במבט אטום וקר, כאילו נסגרה מרגש. ידעתי שזה מזעזע ומרתיח כל עצב בגופה, שזה מה שאחיה עושה לי.

"חמישים" המלקה האחרונה מכריעה אותי, אני נופל אל הקרקע ומתרסק. ידיי רועדות והכל מסתובב סביבי.

בדיוק סילביה נכנסת לחדר ופולטת זעקה אילמת. ליליאן צורחת עליה להביא לי מים.
הכל מעומעם סביבי, שיזדיינו.

זה היה שווה את זה, הכל בשביל ליליאן.

סילביה חוזרת, ליליאן חוטפת מידה את כוס המים ומגישה לי אותה לשתיה. אני מודה לה ושותה באיטיות, נרגע ומתאפס. אני מבין שסילביה הולכת לעשות לרפאל סצנה רצינית על זה.

חבל ששכחו לנעול את הדלת.
רפאל מקלל ויוצא אחריה, סילביה זועמת ובצדק.

ליליאן מדברת איתי כמה דקות וטופחת על שכמי "אם חשבתי שאתה חזק, עכשיו אני חושבת שאתה לא אנושי".

קיבלתי גרוע יותר מאבא שלי, זה בסדר.

_______________________________________

התאוששנו, עברו כמה שבועות. בלה ואני הפכנו לקרובים, עם סילביה היה לי קשר רגיל אך לא מיוחד. עם רפאל לא יצרתי קשר רציני כלשהו מעבר לרשמיות ועם ברונו הכל בסדר.

קרב הסכינים הזה עושה לי דז'ה וו.

ליליאן ואני, נלחמים זה מול זה בקרב סכינים ממש כמו פעם. כמו התחרות ההיא שהפכה אותנו לאויבים, ככה עכשיו.. רק שעכשיו זה משחק מלוכלך.

קשה להתרכז במטרה כשליליאן מפתה אותי תוך כדי במילים חושניות ובגוף המטריף שלה "המטרה זו אני, לא הלוח" היא משועשעת, החץ שלי פוגע מילימטר שמאלה מהנקודה.

"את שטן".

היא צוחקת, תורה מגיע ותורי לבלבל אותה.

היא עומדת ביציבות ואוחזת בסכין היפייפה ששלפה מתוך החגורה שלה. היא ממוקדת, לא מסתכלת ימינה או שמאלה. הדבר היחיד שנמצא בראש שלה זה לנצח אותי רק פעם אחת, רק להוכיח לי שהיא מסוגלת.

אבל היא לא, לא אם זה תלוי בי.

אני נותן לה לקלוע שלושה סכינים ברצף, כמוני בדיוק ואז מתחיל לתעתע בה.
אנחנו בתיקו, וזה משחק מורכב.

"מריונטה" אני נעמד מאחורי גופה, יודע שהקירבה שלי אליה מוציאה אותה מדעתה. היא לא עונה לי ואני ממשיך ומקרב את פי אל אוזנה "את יודעת מה אני רוצה לעשות לך?".

גופה מגיב אליי ברצון בלתי נשלט ואני אוהב את זה כמו כל פעם מחדש. ליליאן מהמהמת "מממ" ומנסה להתרכז שוב בלוח ולא באוויר החמים שיוצא מפי כשאני מדבר.

"אני רוצה לזיין אותך פה בלשון שלי" המילים שלי מלוכלכות בדיוק כשהיא זורקת, הסכין ננעצת סמוך למטרה אך לא במדוייק.

"אני שונאת אותך" היא מסתובבת אליי וניצוצות בעיניה, הדלקתי אותה כמו גפרור.

והקרב הזה ממשיך, שנינו תחרותיים ושנינו לא מתכוונים להפסיד.

"תן להתרכז" היא מבקשת בחצי חוסר אונים, לא סובלת את זה שהנוכחות שלי מטריפה אותה ומאלצת אותה להתרכז בי במקום.

אני מניאק "לא רוצה".

הפעם היא במפתיע קולעת, הפה שלי נפתח בהלם והיא שולחת אליי חיוך וקריצה "תורך, חמוד שלי".

מה היא מוצאת במילה הזאת, חמוד. מה זה חמוד לעזאזל, חמוד תגידי לכלב שלך. כל הנשים סתומות, תסבירו לי מה זה חמוד.. אף פעם לא הבנתי.

היא יודעת שהמילה הזאת מאתגרת אותי יותר, ואני קולע בול במטרה בלי שום פיספוס. ליליאן מוחאת לי כפיים "יפה יפה, אבל לא לאורך זמן".

הבחורה הזאת מלאה באגו, אני לא.
מכירים את זה שאתם מתנהגים באגוצנטריות בגלל שהצד השני מלא בזה?
אני כן, מול ליליאן.

"את יריבה ראויה יותר מפעם" כל אחד מאיתנו נעץ מספר סכינים גדול, אני ארבעים והיא שלושים ושמונה. היא נורא קרובה אליי, והטיימר בשעון אוזל ובמהירות.

תורי הגיע בפכם האחרונה, אני מצליח להגיע לארבעים ושניים. ליליאן נושפת, יודעת שכמעט ואין לה סיכוי. אך היא לא מוותרת, הפעם תופסת ארבעה סכינים שתיים בכל יד.

אני לא מבין מאיפה האומץ, זה אומר רק דבר אחד.

"או הכל או כלום" היא אומרת. זה ידוע החוק הזה. אם האדם לוקח יותר מסכין אחד הוא מחוייב לקלוע את כולם, ואם לא הצליח.. הניצחון אוטומטית עובר לשחקן השני. מותר לקחת ארבע סכינים במקסימום.

אז אם היא קולעת.. זה תיקו.

אני לוחש לה מילים יפות, מזיז שיערה אחת למאחורי אוזנה "גם אם תקלעי וגם אם לא, אני אזיין אותך בסוף הערב כפרס".

ליליאן פולטת ציחקוק, ומתרכזת שוב.
יש לה עשר שניות אחרונות, שלוש שתיים אחת.

והיא זורקת, הסכינים מתעופפים ובום.
ננעצים בצורה מושלמת במטרה, אני בקושי מאמין והיא קופצת עליי בהתרגשות "תיקוו!".

אני תופס אותה מבלי למעוד, עדיין מופתע מהסיכוי אחד למיליון "עלית לרמה שלי".

היא חובטת בראשי "חיי בסרט, מגיע לי הרבה פרסים הערב".

כן, התחרות הראשונה שלנו הפכה אותנו ליריבים והתחרות הזאת.. ממשיכה לאתגר אותנו. ליליאן מטורפת, הכישורים שלה בלתי נתפסים.

"את תקבלי את כל מה שמגיע לך, אני מבטיח".