Dangerous fight [3]

פרק 37- מתחת לחגורה

ליליאן-

ג'וליאן ואני לא מפסיקים עם מה שהתחלנו. מאז שזיין אותי ככה בפראות הפכנו לעיסה רטובה יחד, רק המשכנו עם זה בכל הזדמנות שהייתה לנו.

זה ממכר, זה אסור לו.

אנחנו עושים את זה משנאה בלבד, בלי רגשות.

"רק כי אני שונא אותך, לא שום דבר אחר" ג'וליאן הודף את עצמו לתוכי שוב ושוב בזמן שאני נאבקת לשמור על שפיות "אני לא רוצה אותך, את מריונטה קטנה ומלוכלכת. הדבר היחיד שאני רוצה חוץ מלשמור עלייך, זה להשחית אותך".

"אני מתה על זה" אני נשמעת כמו זונה שמוכרת את הגוף שלה לשומר ראש שלה, אבל השומר ראש הזה הוא בן זונה סקסי ועוצר נשימה.

אי אפשר להתעלם מהקוביות הקשות והיפות שלו בבטן או מהעיניים האפורות והמדליקות שלו. האופו שבו שיערו השחום מפוזר קצת על עיניו, ואוו הוא כל ההגדרות לגבר המושלם.

שנינו גומרים, נשכבים על המיטה שבדירה בדממה מוחלטת ובוהים בתקרה. ג'וליאן שקט באופן מוזר, כאילו חושב איך להוציא את מילותיו בצורה רכה יותר.

לבסוף הוא אומר "אני לא מוכן שתסכני את עצמך, הטלוויזיות מלאות בכותרות עלייך. ואת יודעת מי חוגג על זה?! אלכסנדר" הוא מסיים את דבריו, אני מסיטה את ראשי אליו ונועצת בו מבט, נאנחת.

"שוב אותו וויכוח..".

"חאלס ליליאן, את יודעת שאני צ-".

"אוי תשתוק כבר, אתה לא יודע כלום" גופי מתלהט שוב בזעם טעון, אני מתרוממת על עקביי והולכת אל פתח הדלת.

"אני שם לב שאת לא רגועה ממני" ג'וליאן מדביק אותי ואוחז בידי, שוב אותה השפעה מזוינת "תרפי ליליאן, אל תיאבקי בי".

"זה לא אפשרי" הקול שלי נשמע קר יותר ממה שתכננתי להוציא. אם לא איאבק בו, הלב קרח שלי לא יכיל את הסוף. אם אשמור מרחק ואזדיין איתו, עוד תישאר בי שליטה מסויימת.

ג'וליאן מחייך אליי בתגובה וחושף שיניים ישרות ומושלמות, מתקרב לאוזני עד שנתקפת בצמרמורת "כן, אני יודע שאת מתאהבת בי". כאילו רגליי מעדו או רצו לברוח, פעם ראשונה בחיי שאני נסוגה מול גבר, כושלת וכמעט נופלת.

פי נשאר פעור, החמצן נשאב מריאותיי וליבי מתחיל לדפוק במהירות הזויה. "את לא מסוגלת להתמודד עם העובדה הזו, נכון מריונטה שלי?" הוא ממשיך להתגרות בי, נהנה מזה ומכל רגע.

אני קופאת כשהוא מייצב אותי, מגעו מעלה אותי בלהט וזרם לא מוסבר "אל תיגע בי" אני מזהירה, אני מתקשחת ונדרכת וג'וליאן שם לב.

הוא זחוח לגמריי "לא נראה שזה הפריע לך כשנגעתי בך קודם".

העקיצה הזאת פילחה אותי לשניים, מכה מתחת לחגורה.

אני נסגרת, מגלגלת את עיניי ומנסה להראות כמה שיותר אדישות וצינה כלפיו "אם שנאתי אותך קודם, עכשיו אני כבר לא מוכנה לראות את הפרצוף שלך" ויוצאת מהחדר.

בן זונה, זה מה שהוא.

הספר שעל השידה קורץ לי, אולי אוכל להתעמק בכל דבר אחר שהוא לא ג'וליאן שממש נמצא פה באותו מרחב שאני חיה בו.
וככה, שעתיים אני מבזבזת והוא לא מפריע לי.

אני מרימה את ראשי לרגע ורואה את ג'וליאן במרפסת, פוסע בה ומסתובב זועם. הוא אף פעם לא נראה זועם ככה, הלב שלי מתכווץ ואני עוצמת את עיניי ונרגעת.

למה ההתכווצות הזו?
היא לא מועילה.

ולמה לעזאזל אכפת לי ממנו, והרצון המזורגג שלי להרגיע אותו גובר..
אני משתגעת.

"ג'וליאן" אני אומרת, פותחת את המרפסת ויוצאת אליו. הוא עדיין לא מסתכל עליי, מסתכל בכל מקום אחר רק לא עליי. הוא לא נפגע ממני, הוא עצבני "קח סיגריה ותירגע".

ג'וליאן מסרב לסיגריה וסוף סוף מבחין בי, ואני רואה בחדות פניו כמה הוא עצבני "חשבתי שאת לא רוצה לראות את הפרצוף שלי יותר".

"אתה עצבני, למה?" אם צריך, אלחם גם בו.

ג'וליאן מתקרב אליי בצעדים קטנים ומרתיעים, אבל אני לא נרתעת "את מטריפה לי את הדעת" הוא לא נראה אחד שמצליח לחשוב בהיגיון, אני כמעט וצוחקת "זה מה שמכעיס אותך?" גיחוך נפלט משפתיי.

ג'וליאן מצמיד אותי למעקה, שנינו מתנשמים והוא נראה סוער ולא אדיש כמו שהוא בדרך כלל. היציבות נעלמה לו, וצץ הטורף החבוי שבו "את מסרבת להקשיב לי, את לא מסוגלת פאקינג להקשיב ולא להתעצבן עליי פעם אחת?".

"אנחנו אש באש ג'וליאן" קולי יוצא שקט וצרוד, שפתינו קרובות מאוד ואני יכולה להרגיש את היד שלו מטפסת ללחיי ונותנת לי מגע חמים ומרגיע.

"פעם אחת, תקשיבי" הוא אומר, מילותיו כנות "תפסיקי להירתע, תפסיקי להילחם, תני ללב שלך להרגיש".

אני לא מבינה, כאב חד בחזה שלי "וזה יעזור לי במשהו? זה יחזיר את אמא שלי בחזרה?" הקול שלי קצת תקיף, חושש אפילו. ג'וליאן בולע את רוקו, מלקק את שפתיו ועושה לי אדרנלין בכל הגוף.

"לא, אבל זה יכול לשכך את הכאב" והוא מתנפל על פי יחד עם לשונו.

זה מרגיע, זה ממש כמו תרופה טובה לנפש הפצועה שלי.