Dangerous fight [3]

פרק 13- לילה ואופנוע

ליליאן-

שוב, אמצע הלילה.
אני בודקת בפעם החמישית שכל החדרים נעולים, כדי שאוכל להתחמק שוב.
לצאת למשימה, שוב.

לצערי, רפאל תקע את חדרו של ג'וליאן ממש מול שלי ככה שאני צריכה להיות זהירה ומחושבת. לשמחתי, רפאל דרש ששנינו נישן בחדרים נפרדים למרות שהיה עדיף אחרת.

אני קושרת את חגורת הנשק שלי סביב מותניי הצרות, מחייכת אל המראה בחיוך הבטוח שלי ומחזיקה בידיי את נעלי העקב השחורות שלי
שלא ירעישו.

אני פוסעת בדממה מוחלטת, מציצה קצת בדלתו הפתוחה של ג'וליאן רק מתוך סקרנות ורואה איך הוא שוכב על גבו, חזו עולה ויורד באיטיות.

הוא לגמריי ישן.
הם מעולם לא חשבו שאעשה זאת, שאברח תחת אפו של ג'וליאן באמצע הלילה.
זה מקנה לי כמה נקודות זכות.

רק אסור לי להסתבך הלילה, רק לסיים את עבודתי בזריזות וביעילות מופתית.

אני בורחת החוצה במהירות, לפני שאעיר את ג'וליאן בטעות ושהוא ירגיש במשהו חשוד. אני תופסת בקסדה ומניחה אותה על ראשי. משב רוח מקפיא מעט את עצמותיי ואני נזכרת כמה קר פה בלילה בניו יורק.

ההרגשה של הלבד, של הרגל שלי על דוושת הגז מעניקה לי תחושת שליטה. תחושה שנלקחה ממני מאז ג'וליאן הופקד לשמור עליי ולנהל לי את הפאקינג חיים. אני פונה למועדון ההוא שציינתי את שמו קודם לכן, וחונה בזהירות.

ממתינה לקורבן...
שבדיוק בעוד חמש דקות, צריך להופיע.
ואכן, צדקתי.

הקורבן מתהלך לו עם שקית סמים ביד, מצדד לו בשיכרות מוחלטת לעבר קטין שלא מודע כמה נזק הוא עושה לעצמי בשלב הזה של ההתפתחות.

הם מחליפים בניהם את החומר והכסף והקטין פונה לדרכו, הזר בודק שוב את סכום הכסף כמו אידיוט נזקק. טיפש, בעוד דקה כבר לא תהיה בין החיים והכסף האומלל הזה לא יגיע איתך אל הקבר.

אני נאחזת במעקה הגג וקופצת מטה, מול פרצופו הנדהם של האיש הפולט זעקה קצרה ונזוג מהבהלה לאחור עד שנופל. אני מגחכת.

"מוכר סמים לקטינים?" אני מצקצקת בלשוני "זה לא אסור, פרמין?" שמו מתגלגל על לשוני והוא קולט מי אני, פוער את עיניו ואני בועטת בו ומורידה אותו לישיבה כפופה.

הגבר הזה דיי שמנמן, ולפי הבדיקות שלי השתחרר מהכלא לפני כחודשיים וכבר הספיק לעשות צרות "איך .. א..ת יודעת מה השם שלי?" הוא מגמגם, מפוחד.

"הפנתרה השחורה, מוכר לך?"  אני לוחשת ומחייכת בזחיחות כשרואה איך מבטו משתנה לאימה טהורה.

"אני.. לא עשיתי שום דבר, נשבע" הוא מתנחנן, וממשיך כך במשך כמה דקות נוספות.

"תדון עם אלוהים".
ובמשפט הזה שלי, הוא מסיים את חייו.
שיעשה חשבון נפש עם עצמו.

כמות הנערים שאיבדו בגללו את חייהם, כמות הנערות שנפלו לסמים הממכרים שלו והגישו לו את הגוף שלהן בתמורה לזה.

פאקינג בן זונה.

אני משאירה שם את החותם הקבוע שלי, לא מבזבזת יותר מידי זמן ועולה על האופנוע. סירנות נשמעות מאחוריי בהמשך הנסיעה ואני מבינה, שהאף בי איי בעקבותיי.

"פאק" אני מסננת כשלמולי מגיחים שני רכבים משוריינים, וחוסמים לי את הדרך. אין מצב שאני נותנת להם ללכוד אותי, להשיג את הסיפוק הזה.

בבמפר הקרוב, אני מאיצה עד המקסימום והאופנוע מזנק באוויר והקלילות הזאת ננותנת לי דרייב להמשיך. פרצופם של השוטרים המומים, ואני מחייכת בגאווה כשהאופנוע שלי נוחת הרחק מהם על הכביש ואני שוב מתחמקת.

לא עוברת דקה ועוד שיירה של רכבים עליי, מנסים להקיף ולצמצם אותי משני הנתיבים שלצידי.

"איזה בני זונות" אני נוהמת, שוב מאיצה בנסיעה כשהכרזות קוראות בשמי.

"הפנתרה השחורה, תעצרי בצד!" זה צועק חזק, וחוזר על עצמו שוב ושוב.

שאתן להם ללכוד אותי?!
מי יודע מה הם יעשו לי.. ולפי השמועות הם רוצים אותי או מאחורי הסורגים או מתה.
כנראה האופציה השניה.

אחרי מטווח של קליעים המגיעים מהאף בי איי, שמכולם אני מצליחה להתחמק אני מגיעה לשער האחוזה שלנו ומחנה את האופנוע בזריזות. הם כבר איבדו אותי לגמריי.

אני נושפת בהקלה ומבינה שהמצב באמת החמיר. בהתחלה הם לא העזו להתקרב אליי, לדבר על שמי בכותרות ולאחרונה, הפכתי לנושא נורא חם ברשתות.

"איפה היית" ישר הקול הקר הזה מקפיץ אותי, הלב שלי מאיץ למאה כשאני קולטת לא אחר מג'וליאן העומד בחדרי בשילוב ידיים.
והוא רותח מבפנים, העיניים שלו כמו להב מושחז.

הוא לא נותן לי למצוא תשובה מתאימה והוא עונה כבר בעצמו "אני מבין, שוב משימת התאבדות" פאק. הקול האפל הזה שלו חונק אותי מבפנים.

אני דוחקת אותו לקצה בכל פעם מחדש.

"כן" אני עונה ביובש, משתדלת לא להסגיר את האירוע הגדול שעבר עליי עד לפני ממש רגע אחד. אבל האמת היא, שכבר אין לי מה להסתיר. ידברו על זה מחר בחדשות וגם ככה ג'וליאן עומד לשמוע.

ג'וליאן מקפיץ את רגלו, כבר לא יודע מה לעשות איתי. הוא מתקרב אליי כמו צייד, ולפני שאני מבינה מה קורה הוא נועל את הדלת ומעיף אותי במיומנות על המיטה.

"רק באלימות את מבינה הא?".
כנראה חציתי את הגבול הפעם, ממש.