Dangerous fight [3]

פרק 34- נקמה לבן זונה

ג'וליאן-

אני שומע את צרחת האם האבודה הזאת עד אליי, וברגע שהיא מהדהדת באוויר אני רץ מהר יותר לכיוון הצעקה.

בלה.

אני רואה אותה, על שפת הכביש בפינה קטנה ממררת בבכי ושוטטת בדם. קליע נראה נעוץ בביטנה, והיא קוברת את פניה עת כתפה של ליליאן ופשוט צורחת בבכי.

"הם.. הם לקחו לי את התינוק!" היא נאבקת בליליאן, פתאום בעיניה הכבויות של בלה ניצתת אש "הם הרגו אותו!".

בלה חוטפת בשבריר שניה מליליאן את האקדח, ורצה במעידות קלות כמו מטורפת משחפשת קורבן ונקמה. ליליאן עדיין נעוצה בקרקע, נראית אבודה לחלוטין.

אני חוסם את דרכה של בלה, לא מאפשר לה להמשיך לזוז "האקדח, אליי" אני מורה לה בפקודה קשה, בלה מסרבת לציית לי ומנסה לדחוף אותי כשעל פניה זולגות דמעות של כאב "הם הרגו לי את התינוק ג'וליאן!".

משהו בי נשבר, אך אני לא מראה רגש.
הקול שלה חנוק, כאילו נאבק לא למות מחוסר חמצן בריאות.

"תן לי לעבור!" היא מכה בחזי "תן לי נקמה!". היא נאבקת בי, אני חוטף ממנה את האקדח בקלילות וזורק אותו בחזרה לליליאן המביטה בוויכוח הזה.

"את צריכה להירגע" אני לוחש לה בכעס "אם את תצאי לשם, את תיהרגי. אני לא מוכן שברונו יאבד גם אותך".

ובמילים האלו, היא מפסיקה להיאבק בי ופשוט שוקעת חזרה לאדמה ומתפרקת "אני.. הוא לא יסלח לי בחיים. אני לא יודעת מה לעשות!".

"תתקשרי לברונו ליליאן" אני אומר לה בקור רוח, מנסה לשלוט פה בעניינים מבלי להתמוטט בעצמי "תסבירי לו מה המצב, ושיגיכ כמה שיותר מהר. אישתו פצועה וחייבת טיפול רפואי דחוף".

ליליאן מנידה בראשה "לא ג'וליאן, עדיין לא" היא מסרבת להתקשר אליו "בלה לא מוכנה לזה עדיין". היא קמה ממקומה, מורידה את חולצתה וקושרת לבלה על הדימום הכבד שמגיע מרגלה.

לעזאזל.

אני מרים לברונו טלפון בעצמי.

"כן?" הוא שואל בנינוחות מעבר לקו.

"אל תגיד לו" הקול של בלה שבור לרסיסים "אל תספר לו, בבקשה" עיניה מפצירות בי ומתחננות אליי לא לדבר יותר מידי.

"ג'וליאן?" ברונו קורא לי.

"ברונו, היפנים המזדיינים פגעו באישתך. רימו אותנו, טמנו לנו מלכודת מזוינת" אני מסביר במהירות "היא נפצעה" קולי מהוסס בסוף המשפט.

"והתינוק? מה איתו?" הוא שואל, אני שותק ומביט בעיניה ההרוסות של בלה. ליליאן מסתכלת עליי בחוסר אמון.

"הוא מת" אני אומר ללא רגש, ושומע איך הטלפון נופל מידיו של ברונו ורעש מחריש אוזנים נשמע.

"אני בדרך" הקול שלו לחוץ, השיחה מתנתקת.

בלה מתקשה לנשום, מביטה בי בעיניים גדולות וכאובות "מה הוא אמר?".

"הוא בדרך".

"לא, לא!" היא מתייפחת לתוך כפות ידיה, עיניה מזוגגות והאיפור מרוח על פניה. לאט לאט, האור עוזב את פניה והיא מתחוורת כאילו עומדת למות.

"פאק, היא חייבת טיפול רפואי!" ליליאן אומרת, משתדלת לשמור על קור רוח כשמנערת את בלה ומכריחה אותה להביט בעיניה "תהיי איתי בלה, לא לעצום עיניים".

בלה רועדת, מכוסה בדם ונאבקת לשמור על עירנות כמו שליליאן ביקשה ממנה. ואז ברונו רץ אלינו ומבטו משתנה לאימה "מה לעזאזל קרה כאן?".

הוא תופס בבלה, מחזיק בידה "את מדממת" קולו נוקשה אך עדין "תסתכלי עליי מואנה, תסתכלי עליי" האלונקה הגיעה, לוקחים את בלה לקופת החולים.

"אלוהים.." היא ממלמלת בבכי, מתייפחת בכאב "אני מצטערת כלכך ברונו, זאת אשמתי שיצאתי לכאן".

"זו לא אשמתך" אני ממהר להתערב "טמנו לנו מלכודת".

ברונו נושק לבלה בזריזות "את חשובה יותר כרגע, עכשיו תנוחי בזמן שמטפלים בך".

בלה עוצמת את עיניה, כאובה ומובלת במהירות לטיפול רפואי. ברונו שולח לי מבט אחרון שמביע כלכך הרבה רגש. ויכול להיות, אולי.. שהיה שם עצב ופחד תהומי?

הוא נכנס אחריה, משאיר את ליליאן ההמומה עומדת לידי כשבידה אקדח. היא מכניסה אותו לחגורתה "יש לי ניחוש פרוע" היא אומרת בטון קשה ומהול בשנאה "אלכסנדר, הבן זונה הזה. הייתי צריכה להיפטר ממנו כבר אז, באחוזה של דה רוסו".

אני מהנהן, סורק את גופה ומגלה שנפצעה מעט בחתך קטן ומדמם בירך החשופה שלה "נפצעת" אני מחווה בראשי לרגלה, היא מסתכלת מטה ומבחינה בפציעה "אה, לא שמתי לב".

"צריך לחבוש לך את זה" אני מורה לה לשבת על המדרכה, שתנוח קצת.

"בלה צריכה, לא אני" קולה קודר.

"הכל בסדר" אני אומר "בלה תהיה בסדר".

אני יודע שהיא אוהבת אותה כמו אחות, ליליאן מנידה בראשה ומתיישבת על ספסל קרוב "היא לא בסדר ג'וליאן" היא אומרת את זה בתוכחה "ושנינו יודעים את זה".

אנחנו שותקים, ליליאן נאנחת "פאק, אני ארצח אותו".

אלכסנדר.

אני מבין איך הגלגלים שלה פועלים "מה את מנסה לעשות ליליאן, משימת התאבדות?!" אני כמעט ונוזף בה, עצבני.

קרה מספיק.

"לא ג'וליאן" היא מביטה עמוק בתוך עיניי ואני רואה את ניצוצות האש שלה, העקשנות המעצבנת והמזדיינת שלה "זו משימה פאקינג הכרחית, זה נקמה על הכל".

על הכל.
המילים הדהדו בראשי.

סיפור האיבה בין המאפיות ידוע לכולם, הסכסוך הגדול עם הבגידות והאהבות. היא רוצה לנקום על מות אימה, על האונס וחטיפתה של סילביה, על רציחת העובר המסכן.

"לא, ליליאן" אני מזהיר, חצי מיואש מהאובדנות שיש לה למשימות הפרועות האלה "זה מסוכן".

"אתה יודע שלא תוכל לעצור אותי ג'וליאן" קולה קשה והחלטי "זה או שאתה מצטרף אליי או שאתה הולך".

האישה הזאת לא משאירה לי ברירות.