Dangerous fight [3]

פרק 6- רק התחלנו

ג'וליאן-

האמת היא.. שהתפקיד החדש לא נורא כמו שחשבתי, זה מכעיס את ליליאן ובפעם השניה השבוע היא כמעט ותוקעת לי סכין במוח.

באסה בשבילה שגם אני מומחה לסכינים.

"תפסיקי להיות עם פרצוף חמוץ, אלא אם כן את מלפפון.." אני ממלמל כשפונה עם ההגה שמאלה בפניה חדה, מצליח להוציא מליליאן גיחוך עצבני וממורמר.

האש שיש לה בעיניים כשהיא מסתכלת עליי, פאקינג לוחמת.

עיניי הים שלה, בשילוב האש שלה.. זה שילוב מסוכן. היא נמוכה, סהכ מטר חמישים ושש.. אבל ממש לא חסרת אונים. המבט החודר שלה, שנותן לי מבט של לך תזדיין.

היא חושבת שהיא מרתיעה אותי, אך היא עושה בדיוק את ההיפך.

אני נותן לה ומראה לה את כל השנאה שיש לי כלפיה, אני אדיש אליה ולא נכנס איתה למלחמות כשאין צורך אמיתי.

ליליאן מגלגלת את עיניה "אתה יכול לדהור קצת פחות, אתה לא במירוץ סוסים" היא עוקצת, גורמת לי להרים גבה.

גם היא לא רעה בעקיצות..

פרנציפ מגביר את הלחץ על דוושת הגז, ובבמפר הבא הרכב קופץ בזינוק והיא תופסת בכתפי חזק "אתה נהנה להכעיס אותי, אבל אתה לא יודע כמה אתה הולך לסבול".

אני מביט בה בכמיהה "אני?!" כמעט ופולט גיחוך שקט "אני לא חושב שהבנת את יחסיי הכוחות בנינו, מריונטה".

ליליאן מתקשחת, מתעסקת בחגורת הסכינים שלה ומחייכת חיוך ביצי "מריונטה? זה מה שאתה תהיה כשאסיים איתך, בובה על פאקינג חוט" היא עוצרת ומוסיפה "בקבר".

אני מסב את מבטי אליה, בוחן את מבטה הנחוש והנינוח, מבין איך הראש שלה עובד. היא חושבת שאני עוד אחד מהשומרי הראש האידיוטים שלה שהיא תוכל לשחק בהם, להעיף אותם היישר לקבר.

אני מודע לעוצמות שלה, לכוח שלה.
ואני חזק יותר.

אני הצייד הטורף שלה, לא סתם מכנים אותי ככה.

שאפתן.
תחרותי.
אכזרי.

כלכך הרבה ניסיונות בדרך לסופר..
מה היא כבר צריכה משם?

לא מוצא חניה, המקום עמוס. אפילו המדרכות הפכו למקומות חניה. שונא מקומות כאלה, אנשים אידיוטים שלא יודעים לחנות כמו שצריך. מי נתן להם רישיון בכלל?!

ליליאן שולחת לי מבט ופותחת את ידית הדלת בקלילות "ברוך שפטרנו, נדבר בערב עד שתמצא חניה".

סעמק.

היא מסדרת את חגורת הנשק שלה המוסתרת תחת החולצה, והביטחון הזה שלה.. מטריף "בשבילך ובשבילי, נשחק את המשחק. אבל אתה לא שומר הראש הדפוק שלי, ואתה יודע את זה".

היא לא מחכה לתשובה שלי ומסתלקת במהירות, היישר לסופר.

"ליליאן!" אני קורא בזעם, הרכב עדיין מונע.. איזו תחמנית.

אני לא מוריד ממנה את עייני עד שהיא נעלמת מהאופק. אני בטוח שלא הלכה לסופר, שזה היה רק סיפור כיסוי.. מה היא מתכננת לעזאזל?!

לשרוף אותי חיי, פאק.

_______________________________________

נדרשו לי לפחות שעה של חיפושים עד שאיתרתי את ליליאן. מוחה מבריק, וההספקים שלה היו יפים. ושוב, היא מסתובבת ברחובות בתלבושת הסקסית של הפנתרה השחורה.

"לקח לך זמן למצוא אותי" ליליאן אומרת בקול קר כששומעת את צעדיי מאחוריה, מנגבת את ידיה המלאות בדם ואת להב הסכין. האיש שתחתיה שכוב בדממה, עיניו פעורות בפחד ודם זולג מגופו.

צריך להסתלק מכאן, לפני שתסתבך.

אנחנו עומדים במרחק בטוח זה מזה, אני עצבני עליה ועל החוסר זהירות המזוינת שלה. היא באחריותי, ומתנהגת בפזיזות של ילדה בת חמש.

שיערה השטני מואר באור הירח, עיניה חוקרות את צעדיי כשאני מתקדם בזהירות, במבט של צייד "את מסבכת את עצמך, קדימה לרכב".

ליליאן פולטת צחקוק משועמם "אני נראית לך אחת שמצייתת לפקודות?!" היא שולפת סכין באיום מובהק "תחזור לבד, לא אפליל אותך".

היא חושבת שאני לא לוקח את התפקיד הזה ברצינות, כמה שהיא טועה.

השקט שלפני הסערה.

גם אני מוציא בדיוק כמוה סכין, משחק בו בידי "אני לא מתכוון לחזור בלעדייך, בדרך הקלה או הקשה ליליאן. מה אומרת על קרב?".

עיניה של ליליאן נדלקות, שלי בדיוק כמוה.
זו התגובה שאני אוהב, היא לוחמנית עד הנשימה האחרונה.

רק חבל שהיא עומדת להפסיד.

ליליאן ישר מכה, מפתיעה כמו תמיד. גל ההלם שלי כמעט גרם לי למעוד לאחור, אך בשניה האחרונה הספקתי להתחמק והסכין קרעה מעט את קצה חולצתי.

"משחקת מלוכלך, מריונטה" הפעם אני תוקף, מכשיל אותה ברגלי והיא מתגלגלת על הרצפה באנקה קלה, מתאוששת ונעמדת שוב.

ליליאן שוב תוקפת במהירות של פנתר, הודפת אותי אל הקיר בעוצמה וגבי נחבט בו ברעש.
למזלי, אני חסין לכאב.

היא נועצת בי את עיניה בתיעוב "עד שתשחרר, כן".

אני מוריד את עיניי אל שפתיה, קולט שם פצע קטן ומדמם. היא מאבדת ריכוז בעקבותיי ואני במהירות תופס את ידה, מפיל אותה אל הרצפה ומרתק את גופה באכזריות אל הקרקע.

"לא מתכוון לשחרר ממך בזמן הקרוב, תוותרי" היא מסננת קללה ורק כדי להלחיץ אותה קצת, אני תופס בעורה החשוף שבגבה ומצמיד את להב הסכין לשם.

ליליאן חושקת את שיניה, פוקדת עליי לזוז מגופה. היא שונאת את החוזק שלי עליה, היא שונאת שאני היחיד שמביס אותה.

צייד תמיד מכיר את הטרף שלו.

רגליי חוסמות את רגליה מלזוז, ידי האחת מרתקת את שלה מאחורי גבה ואני מתכופף לאוזנה "להזכיר לך מי אני מריונטה?, אולי צריבה קטנה תספיק לך".

ליליאן לא נאבקת בי, יודעת שזה אבוד מראש.

"תיגע בי ורפאל ידע מזה" היא לוחשת, לא מסגירה שום כאב.

"תתלונני על זה ואבטיח לך שזה יגמר רע יותר בשבילך".

ברגע שאני מחדיר את להב הסכין מעט עמוק יותר, אני מחליט לוותר על עונג הקרב.

אני לא אסמן אותה, רק אסמם אותה.
וככה, אני מחזיר אותה לאחוזה.