Dangerous fight [3]

פרק 54- להבטיח

ג'וליאן-

פגעתי בה והיא בי.
המשפט האחרון שלה היה כואב, נחרט אצלי עמוק בתת מודע.

"כרגע אני לא מסוגלת להחזיר את אותן המילים בחזרה, מצטערת".

הרגשתי את הכאב שלה, שמעתי את זה דרך קולה האטום והדק. היא לא אשמה בזיכרונות האלה, גם אני לא. אלכסנדר דאג שתישאר טראומה אצל כל אחת מהנשים שלנו. הוא רצה שישארו מצולקות, והן נלחמות בזה כמו אריות.

בסילביה הוא פגע מינית כשעוד הייתה צעירה, היה אובססיבי אליה ולגופה.
לבלה הוא פגע בעובר, הרג אותו בלי שום רחמים.
את ליליאן הוא הכריח למצוץ לו, בידיעה שאני צופה בזה.

טוב שהוא בגיהנום, אין לו מקום בשום מקום אחר.

"איפה היא?" אני שואל את סילביה היושבת ומאכילה את ריי בדייסה שלא נראית טעימה בכלל. היא נראית עייפה, כאילו היה לה לילה ארוך "בחדר אני מניחה, או מתאגרפת".

בלה רואה אותי באמצע הדרך למעלית "היא מתקלחת". ליליאן יותר מופנמת בקטע הרגשי. בכל פעם שהתוודתה לי ברגשותיה או סיפרה לי משהו מעברה היא ישר ברחה או התחמקה.
אני מתעב את זה, אבל זה עוד מכשול קטן שנעבור יחד.

"ליליאן" אני נכנס לחדרה ודופק על חדר המקלחת, שומע את זרם המים ושירים ברקע.
היא שומעת אותי בכלל?

החדר שלה מסודר, כמו תמיד.
המראה במקומה, המיטה הזוגית שבה שכבנו עשרות פעמים עם מצעים חדשים ונקיים. היא לא עונה לי, אז אני שוב קורא בשמה.

כמה שאני מת להיכנס לשם, להתקלח איתה.
התחושות שלי לגביה לא טובות כרגע, השיר שמתנגן הוא שיר שמדבר על חוסר שליטה.
lose control.

"היי ליליאן, תפתח לי רגע" אני אומר שוב, דופק חזק יותר ובטוח שהיא שומעת.

"עשר דקות ואני יוצאת" היא מחזירה לי בצעקה ונשבע שעוצמת החום מורגשת עד לכאן. היא שורפת את עצמה שם?

אני שוקל לפרוץ או לבעוט בדלת "ליליאן, את בסדר?" הדאגה מתחילה לכרסם בי, היא לא עונה.

"אני נכנס" הקול שלי לא משאיר לה שום מקום לוויכוח, ואני בועט בדלת שנפתחת מייד וחושפת מולי את גופה האדום של ליליאן שמביטה בי בעיניים פעורות בקיפאון של רגע "מה-".

"מה את עושה" אני זועק ממהר אליה וסוגר את זרם המים הרותחים. היא מושלמת, הגוף העירום שלה זו יצירת אומנות והיא שורפת אותו, משחיתה אותו.

היא ממהרת להתגונן כשאני לוקח מגבת ועוטף את גופה, לא אכפת לי שאני מתרטב גם "א- זה לא כמו שזה נראה".

"פגעת בעצמך, תראי אותך" אני לוחש, עצב ממלא את קולי "את אדומה".

"מה אכפת לך" היא משיבה, קולה מלא בחרטה.

"למה עשית את זה" אני שואל ומצפה לקבל תשובה מספקת. ליליאן מסתכלת עליי דקה שלמה ושותקת.

"תעני לי" אני מנער אותה, היא לא נלחמת בי כמו תמיד. היא הפסיקה, אני מבין.

"הפסקת להילחם" זה יוצא ממני, היא מהנהנת "הפסקת להילחם ברגשות שלך, בדחפים שלך?".

היא הפסיקה, אני דומם במקומי.

"אלכסנדר לא ישבור אותך, את מבינה אותי?!" הלוחמניות חייבת לחזור אליה, עיניה מנותקות מרגש והיא מביטה בי כאילו אני קיר "זה לא מה שישבור את הפנתרה השחורה שבתוכך! את לא נכנעת לבולשיט הזה עכשיו! את מבינה אותי?!".

זיק חולף בעיניה, אולי של פחד או של הבנה "כן".

"את לא עושה את השטות הזאת יותר, תראי איזו יפה את" בזריזות אני נועל את דלת החדר, מעמיד אותה מול המראה ובאישורה מוריד ממנה את המגבת שעל גופה.

הגוף שלה נחשף לשנינו, כולו בשלמותו. מהעיניים והשיער המלא שלה, ועד לרגליה.

"תראי אותך, את מושלמת" אני נושק לצווארה, מרגיש את איך שהיא מגיבה אליי בהשתוקקות "את רוצה לפגוע בדבר היפה הזה?" קולי קשה יותר ואני לא מחכה לתשובה שלה "אני לא מוכן לזה, לשום פגיעה כזאת או אחרת בגוף שלך".

"אני יודעת" היא מדברת, חוזרת לעצמה "זה לא יחזור על עצמו שוב".

קשה לי להאמין לזה, כמות הקורבנות שנופלות לפגיעה עצמית גדולה מידי. קל להיכנס אליה וקשה לצאת ממנה, זה הורס ומשחית את הנפש "תבטיחי לי".

ליליאן מסובבת את פניה אליי, הייתי אומר שעיניה מוצפות בדמעות אבל אני יודע שזה לא אפשרי "תאמין לי" היא דורשת, קולה מלא בביטחון.

"אז תבטיחי לי" אני מתעקש, שנינו עדיין עומדים זה מול זה. היא עירומה ואני בבגדים מלאים. אלוהים בוחן אותי, כמה זה קשה. הריח שלה נעים, של סבון.

הלוחמניות שלה חזרה אליה, התעשתה על עצמה "אני עצמאית לעצמי ג'וליאן, תבטח בי".

"אני לא מתכוון להתווכח איתך על זה ליליאן" אותה נימת טון קשוחה שלי, שאיתה הייתי פוקד על כל היחידה שלי "את לא מסוגלת להבטיח לי את זה?".

ליליאן מגלגלת את עיניה "אני לא אחת מהחיילים שלך שתציית לך" אני יודע, היא יודעת להסתדר גם בלי שום תלותיות באף אחד ואפילו לא בי "אני מבטיחה" היא מוסיפה, אני מחייך.

"יופי, שמח לשמוע".