Dangerous fight [3]

פרק 3- הקורבן הבא

ליליאן-

ברונו ואני בקרב סכינים, בכל פעם שהייתי צריכה להשתחרר או לפרוק זעם זה היה מקום המפלט שלי. זה, ואגרוף. לימדתי את סילביה מעט מההגנה העצמית שרכשתי במהלך השנים, והיא למדה מזה המון.

אמא שלי הייתה האדם הקרוב אליי מכולם, היא הייתה המודל שלי, היא הייתה הכל בשבילי. היא עשתה כמה וכמה טעויות בחיים, ושילמה על זה בדם ודמעות עד המוות. אבי היה הדמות הקרב מבניהם, ואימי הייתה החמימה יותר.

לא הייתה לה זכות בחירה, נכפה עליה להתחתן עם אבי חורחה. היא הולידה לו יורשים, ובו זמנית שכבה עם אחר. את הרצח שלה אני זוכרת במעורפל מכיוון שברונו גונן עליי והכניס אותי לחדר אחד איתו.

נאבקתי בו, צרחתי עליו שצריך להגן על אמא. ברונו לא שיחרר את אחיזתו בי, הייתי ילדה קטנה.. רק בת 4. אבל למרות הגילאים שלנו, היינו בוגרים הרבה יותר, ידענו הרבה על עולם המאפיה וחיינו אותו ואת החינוך הקשה שלו.

ברונו חיבק אותי חזק, עד ששמעתי את גניחותיה החלשות של אימי נפסקות. היא לא ידעה להגן על עצמה, היא לא יכולה. ואז, הבטחתי לעצמי לא לתת לאף אחד לרמוס אותי כאישה במאפיה. הבטחתי לעצמי להפוך ללוחמת, מה שאמא שלי לא יכלה להיות.

ועשיתי את זה.
הכאב והחוסר על אמא שלי תמיד נמצא שם, אבל אני יודעת שהיא גאה במי שהפכתי להיות.

כי משפט אחד חקוק במוחי שאמרה לי.

ליליאן- בת ארבע
בכיתי, בכיתי כי לא הצלחתי לרכב על האופניים. נפלתי בכל פעם, והרגל שרפה לי מכאב. "לילי" אמא לחשה לי, העיניים התכולות שלה ניחמו אותי "אל תבכי, תרימי ראש". אני הרמתי אליה את ראשי, מאוכזת מעצמי. אמא עזרה לי להתיישב שוב על מושב האופניים ואני הספקתי לבכות, עושה מה שביקשה ממני. תמיד רציתי לשמח את אמא, לגרום לה לאושר ולראות את החיוך היפה שלה. "זה קשה" אני התלוננתי, אמא רק חייכה "לילי, את לוחמת. תזכרי את זה תמיד!".
ואז, היא שיחררה את האופניים שלי, דיוושתי במהירות והפעם לא נפלתי.
הצלחתי.

כמה שבועות אחרי זה, היא נרצחה.
ויום אחרי, רפאל נקם באבא והפך לקאפו.

ייחסי עם רפאל תמיד היו מורכבים, הוא לא אהב את העובדה שאני מסכנת את עצמי, שאני לוחמת. הוא טוען שאישה במאפיה צריכה להיות עדינה וקשובה לצורכי הגבר.
פרימיטיבי.

ואז הגיעה לו סילביה והגחמות שלה, הוא למד להתמודד עם זה. אך סילביה ממש לא הייתה כמוני, היא הייתה נסיכה. היא הייתה מובכת בקלות, מוסמקת במהירות, צוחקת בחיוך מלא חוושף שיניים.

אני לא.

רגש זה חולשה, זה מסיח את הדעת מלהיות ממוקד במטרה. המסיכה שלי אומנם יורדת מעט כשאני עם בלה וסילביה אך אני עדיין לא חושפת את עצמי בפניהן עד הסוף, אני לא מצליחה.

ברונו נותן לי כתף "אני אף פעם לא מצליח לנצח אותך בחרא הזה".

אני מגחכת "צודק, לך תבכה לבלה".

באותו הרגע היא נכנסת מלאת ביטחון ומחוייכת "מה זה ברונו, למה אתה עם פרצוף תחת".

היציאות והעקיצות של בלה וברונו זה לזה זה הדבר הכי משעשע שיש.

"תחת?" ברונו מכווץ גבות, נותן לה מבט של תחזרי על זה שוב אני אפרק אותך.

בלה מדביקה לו נשיקה קצרה על הלחי, מצחקקת "לאיית לך את זה? ת ח- ".

היא לא מספיקה לסיים כי ברונו משתיק אותה בנשיקה, אני מגלגלת את עיניי.
טימטום.

אחי ובלה?
מעולם לא חשבתי שיקרה בניהם איזה משהו.

בהתחלה חשבתי שברונו מת לזיין אותה כסטוץ חד פעמי, כמו שהוא היה עושה בכל יום. בהמשך הבנתי, שזה הרבה יותר מזה.
ברונו פגע בה, אני החזרתי לו את הבורג למקום והוא רץ לתקן את הטעות שעשה.

למזלו, היא נתנה לו הזדמנות שניה.
אבל אצלי? אין מושג כזה.

מי שעושה טעות, נמחק לחלוטין.
לא שאני צריכה מישהו בחיים שלי כרגע, הם מספיק מסובכים גם ככה.

"מואנה, אנחנו דביקים מידי צריך לשחרר" ברונו ממלמל לפיה, אני שומעת את כל המונולוג המרגש שלהם ומתחלחלת.
איכס.

אני בורחת מהמקום לפני שהם יחליטו להזדיין לי מול העיניים, אני מעדיפה למות ולא לראות את החברה הכי טובה שלי ואחי שוכבים בחדר הכושר.

בכל מקום שאליו אני הולכת אני נתקלת בזוג.

"ליליאן, בואי תאכלי איתנו" סילביה מזמינה אותי לשולחן, רפאל בוחן אותי ונראה כאילו שוקל להגיד דבר מה.

אני מחייכת בנחמדות, משתדלת "מוותרת, יש לי עבודה רבה לעשות היום. בתיאבון!".

אני מספיקה לראות את המבט הלא מרוצה של רפאל, ואני עולה לחדר להוציא פיסות מידע על הקורבנות הבאים שלי. הנשיא חושב שיוכל לעצור אותי, אני מתכוונת להוכיח לו בדיוק את ההיפך.

אדמונד בראון- כבן 40, יש לו גרושה ושני ילדים. הוא סוחר בנשים, עושה עליהן כסף רב.

הוא הקורבן הבא שלי.
בעוד אני מדפדפת בין הדפים, רפאל נכנס אל החדר.

"כן?" אני שואלת, מרגישה את נוכחותו הקשה והסמכותית בחדר. אני לא טורחת להביט בו כשהוא אומר את המשפט הקבוע שלו.

"אנחנו צריכים לדבר" הוא אומר בטון הקאפו שלו ואני נוחרת בזילזול "שוב על אותו נושא? לא נמאס לך?".

רפאל מניד בראשו "גם, זה חלק מזה".

אני עוקפת אותו בקלילות, משגרת לו חיוך מזוייף "אז זה יכול לחכות לאחר כך, יש לי משימת הרג לבצע".

ואני עולה על האופנוע, יוצאת לדרך.