Dangerous fight [3]

פרק 20- שבלול

ג'וליאן-

הפעם, אני יוצא אחריה.
אין בי כבר כוחות להיאבק בה שוב הלילה.
אז אני עוקב אחרי כל צעד שלה, בודק את האיזור לפני כן.

"השטח פנוי" אני אומר, ליליאן חולפת על פניי באדישות וצוחקת "לא חשבתי אחרת". העקבים שלה מרעישים, איך הדבר הענקי הזה נוח לה בכלל?

"נחמד שאתה משתף פעולה לשם שינוי" היא אומרת, מחפשת איזה סכין מהחגורה שלה יתאים לה לעכשיו.

אני נאנח ושותק.
ההתנגדות שלי למשימות החיסול שלה מוצדקות לגמריי, ואני עדיין מתנגד לזה. לצערי, היא לא מוכנה לוותר על זה אז אני תופס תאוצה יחד איתה.

"תיזהר לא לדרוך על השבלול" היא מזהירה ממש רגע לפני שהרגל שלי דורכת עליו, אני מקלל ועל פרצופה מבט זחוח כשאני מזיז את רגלי טיפה שמאלה.

"אין איזו תודה קטנה?" היא עוקצת.

"פחות שבלול, זה לא יחסר לי" אני ממלמל, וליליאן מגלגלת את עיניה "אתה חסר רגש אפילו לחיות".

עכשיו תורי להתרברב "כי אני הצייד שלהם".

ליליאן מכווצת את עיניה, אנחנו מחכים לטרף בסבלנות מושלמת. היא בהחלט מיומנת, ליליאן קטלנית בחיסולים מהירים ואני לומד אותה ואת צעדיה.

כשהטרף מגיע, אני רואה איך ליליאן מכינה את עצמה לקפיצה מושלמת מהמעקה. אני עושה בדיוק כמוה, תמיד צעד אחריה. והיא קופצת, הוא צורח.

היא בועטת בו, הוא נופל.
סרט אקשן לנגד עיניי, ואני זוכה להינות ממנו.

הם בקושי מחליפים מילים, האיש מתחנן לה שיש לו עסקים לדאוג להם אך לליליאן לא פאקינג אכפת.

"כמה פעמים אנסת אותה מאז שהשתחררת מהכלא?" קולה לא עולה מעל לחישה קטלנית ומסוכנת, האיש רועד על ברכיו ומתחיל לבכות.

"לא נגעתי בה, אני נשבע!" הוא זועק, ליליאן כורתת לו אצבע באכזריות. הקשיחות שבה, הקור שבה, זה דבר יפייפה ומסוכן. אני עומד ממש מאחוריה, מתצפת עליה ודואג שהעניין לא יתסבך יותר מידי.

ליליאן צוחקת, הקול שלה מתגלגל בצורה לגלגנית ורעה "יש לך עזות מצח לשקר לי" היא תופסת בשיערו, מכריחה אותו להביט לה בעיניים.

האיש שוב לא מתוודה, ועד שהם לא מתוודים ליליאן לא מחסלת. היא צריכה לשמוע הודאה של המעשה, שאכן הוא בוצע על ידו ולא על ידי אדם אחר. האיש עקשן, וגם היא.

היא מעיפה לו אגרוף לפנים, הוא גונח בכאב ואוחז באפו המדמם "זה לא אני".

זה כן.
הוא נראה כלכך אשם, כלכך היסטרי.
זה חייב להיות הוא.

"תסיימי עם זה" אני פוקד על ליליאן בקול רם, היא מעיפה בי מבט קצר כאילו שונאת שאמרתי לה מה לעשות והיא מחזירה את עיניה אל האיש הפצוע.

היא לוחשת לו משהו באוזן, הוא נרעד במקומו ובכי חרישי יוצא ממנו. הוא מפחד על חייו, הבן זונה אנס את אותה צעירה עשרות פעמים. יש לו סיבה טובה לפחד מליליאן.

"כן.. זה הייתי אני" הוא מתייפח "מצטע-".

הוא לא מספיק לסיים את המשפט, כי ליליאן מחסלת אותו בהינף סכין אחת לגרון ולבית החזה. הוא מחרחר, פוער את עיניו כשמבין את מצבו ומת.

אין לי מילים. היא עשתה את זה באופן מדויק.

"עבודה יפה" אני משבח אותה, מהנהן בראשי אליה והיא מחייכת חיוך גאה ובטוח.

כמה ביטחון יש לאישה הזאת.
זה מטריף.

היא צועדת בשקט, לשם שינוי שותקת מבדרך כלל. אני סקרני "מה לחשת לו?". ברגע שלחשה לו את זה, הוא קפא מייד. זה הדהים אותי והלהיב אותי בו זמנית.

"אה זה" היא אומרת בחוסר חשיבות "אמרתי לו שאם לא ידבר, אתקע לו שיפוד בזין ואטגן אותו שיהיה עשוי טוב".

צמרמורת חזקה נשלחה לזין שלי והרעידה את כל גופי, פאק. זה מרושע לחלוטין. ליליאן קולטת שגופי הצטמרר והיא צוחקת.

"את מרושעת".

"גם אתה לא רע".

אני מגלגל את עיניי, היא לא נורמלית.
ליליאן הפעם הולכת אל מושב הנהג, מגזימה בהתנהגותה.

"הפ, הפ" אני מצקצק בלשוני "את למושב השני" חצי צחוק וחצי רצינות מתגנבים לפניי.

ליליאן מרימה לי גבה בשובבות, מלקקת את שפתיה ומגרה אותי בכוונה. אני נשאר אדיש, לא מראה לה שזה מזיז לי.

"הפעם אני רוצה את השליטה" היא רוטנת, העיניים שלה מבזיקות באור קטן ואני מגחך.

"השליטה אצלי, תזכרי את זה מריונטה" אני דוחף את גופה בעדינות הצידה, והיא לא נאבקת. היא נכנסת אל מושבה, וחוגרת.

הנסיעה עוברת בשקט גמור, שירים יפים מתנגנים ברקע וככל שאנחנו נמצאים זמן רב יותר ביחד אני מבין שהמשימה לשמור עליה קשה יותר ממה שחשבתי.

לשמור עליה זה קל,
לא ליפול למלכודות שלה זה קשה יותר.

"הולכים לים" היא אומרת לאחר רגע.

מה לעזאזל.

"ממש לא" קולי נעשה תקיף יותר "את מגזימה, ליליאן".

היא מגלגלת את עיניה, ממלמלת משהו לעצמה ונכנסת לאחוזה מייד כשאני מחנה את הרכב.
לעזאזל עם האישה הזאת, למה אני צריך שכל העולם יראה אותה בחתיכת בד מזוינת?!

להירגע, ג'וליאן.
להיות אדיש.