𝐬𝐭𝐚𝐲 𝐰𝐢𝐭𝐡 𝐦𝐞

פרק 33

נ.מ אמה:

הבוקר שלי התחיל מושלם עד שגיליתי שקים מבריזה מבית ספר. היה לנו ריב ענק.
היא אמרה הרבה דברים שכאב לי לשמוע
אבל בסופו של דבר היא ילדה שגודלת בלי הורים, היא צריכה תשומת לב שהיא לא מקבלת ממני כי אני כל הזמן בעבודה ואם אני לא בעבודה אני אצל דניאל.
זה לגמרי אשמתי.

דניאל הביא אותי לעבודה, כמו תמיד היה די ריק פה, פעם בכמה זמן נכנס מישהו לבית קפה.
עוד שבועיים המקום נסגר.

השבוע יש לקים אסיפת הורים ובגלל שאין לה כאלו אני הולכת. אני כבר יודעת מה אני הולכת לשמוע.

הלכתי לחנות בגדים בקניון כשסיימתי לעבוד בבית הקפה. ג'וש היה נחמד כמו תמיד.
הוא תמיד שמח, זה ממש מעודד.
לקסי ואני מתכתבות כשיוצא לי להיות בטלפון, אנחנו מתכננות להיפגש מתישהו.

המשמרת הסתיימה ולפתע ראיתי את דניאל נכנס לחנות עם זר פרחים וחבילת שוקולד, הוא הכי חמוד שיש, אני כל כך אוהבת אותו שזה כואב.
הוא פגש את ג'וש, הוא היה די מובך, הפנים שלו התאדמו והוא לא ידע מה להגיד, זה היה חמוד ובו זמנית מצחיק.

הוא הסיע אותי הביתה.
התכוננתי לשיחה עם קים, כבר דמיינתי את כל השיחה בראש שלי.
נכנסתי הביתה, היא לא הייתה בסלון, בטח היא לא רוצה לראות אותי, היא ממש כעסה היום.

דפקתי בדלת חדרה, היא לא ענתה. אולי היא נרדמה, פתחתי את הדלת בשקט, האור היה דולק, התיק שלה של הבית ספר לא היה פה, התחלתי להלחץ.
השרשרת שקניתי לה ליום הולדת הייתה זרוקה על הרצפה. פתחתי את הארון שלה, נשארו שם כמה בגדים בודדים. היא לקחה איתה את הבגדים.
כיביתי את האור.

התקשרתי לקים והיא לא ענתה.

התקשרתי לניקי
"הלו" היא ענתה בקול ישנוני
"היי ניקי סליחה שאני מתקשרת בשעה כזאת,
רציתי לשאול אם קים אצלך" אמרתי
"מצטערת היא לא כאן" היא אמרה
"תודה בכל זאת" אמרתי בקול רועד וניתקתי.

אוי אלוהים, מה לעשות?!
נשמתי בכבדות, היה לילה קר אבל לא היה לי אכפת יצאתי לרחוב והסתובבתי בשכונה, קראתי בשמה עשרות פעמים אבל היא לא הייתה בשום מקום.
אני לא יודעת מה לעשות, חיפשתי בכל השכונה.

חיפשתי בגנים ציבוריים, במכולות, בסופרים, שאלתי אנשים זרים אם הם ראו אותה והראתי להם תמונה שלה. אף אחד לא ידע איפה היא.

בדרך כלל אני לא נותנת לעצמי לבכות אבל הפעם חרגתי ממנהגי.
קים היא הדבר הכי חשוב לי.

אני אבודה.
עברוה כבר שעה מאז שגיליתי שהיא לא בבית.
התלבטתי אם להתקשר לדניאל,
מצד אחד הוא אמר שכל דבר שאני צריכה להתקשר אליו ומצד שני אני לא רוצה להדאיג אותו.
מה הוא כבר יכול לעשות?

המשכתי בחיפושים עוד קצת. הגעתי כבר למרכז העיר, נכנסתי לכל חנות אפשרית. לא יכלתי לעצור את הדמעות,  הקול שלי היה רועד ומגעיל,

בסופו של דבר החלטתי להתקשר לדניאל
"הלו" הוא ענה בקול ישנוני כמו ניקי
"דניאל.."  אמרתי בקול הבכייני שלי
"אמה?! הכל בסדר?!  איפה את?!" הישנונית בקולו הפכה לפאניקה במהירות
לקחתי נשימה עמוקה כדי לייצב את קולי הרועד
"קים לא בבית" אמרתי בקול הכי יציב שיצא לי
"איפה את עכשיו? אני אאסוף אותך ונלך לחפש אותה" הוא
"חיפשתי אותה כבר, היא לא בשום מקום, אני לא יודעת מה לעשות, בבקשה תעזור לי, ניסיתי...!" בכיתי
"תגידי לי איפה את עכשיו?!" הוא נבהל

אמרתי לו איפה אני ואחרי עשר דקות הוא היה פה, הוא לבש מכנסי טרנינג וג'קט, הוא יצא מהמכונית ורץ אליי, הוא חיבק אותי.
"את רועדת" הוא אמר והחזיק את והניח את ידו על זרועי "וקפואה" הוא אמר
"ל- לא אכפת לי" אמרתי

הוא הוריד את הג'קט ושם עליי.
"אני לא יודעת מה לעשות!" צעקתי עליו למרות שזו לא אשמתו, במקום להתעצבן על זה הוא ניגב את הדמעות מפניי.

השעה כבר שתיים בלילה ואני עדיין לא יודעת מה לעשות. אם יקרה לה משהו אני לא אצליח לחיות עם עצמי.

נכנסנו למכונית שלו, הסתובבנו בכל העיר, היא לא הייתה בשום מקום.
אפילו נסענו לים לחפש אותה.

אני כל כך שונאת את עצמי.
בגללי קים הלכה ואני לא יודעת איפה היא.
בגללי דניאל לא ישן עכשיו ועסוק בדאגות שלי.
כל דבר רע שקורה הוא בגללי.

הסתכלתי מחוץ לחלון, התפללתי שזה סיוט וזה לא באמת קורה.
אבל זו המציאות.

התקשרתי לקים מיליון פעם והיא לא ענתה.
דניאל החזיק את ההגה ביד אחת ואת ידי בשנייה
שלחתי לקים מעל 100 הודעות ולא הפסקתי.

ואז זה הראה שהיא חסמה אותי
"היא עכשיו חסמה אותי" קפצתי מאושר
"היא חסמה אותי!" צעקתי משמחה
דניאל צחק

"אני יכולה להתקשר אליה מאצלך?"
הוא הנהן בראשו ולקחתי את הטלפון מכיסו, הפעם התקשרתי אליה מחסום .
התקשרתי בערך 12 פעמים ואז היא ענתה
"הלו" נשמע קולה העדין
"בבקשה אל תנתקי" אמרתי
"תגידי לי איפה את, מתתי מדאגה, אני מצטערת, אני אוהבת אותך" אמרתי במהירות
"בטח שמתת מדאגה כי את אחות כזאת טובה" היא אמרה בציניות
"בבקשה תגידי לי איפה את, אני אקח אותך הביתה" הדמעות אמנם פסקו אך קולי נשאר רועד
היא הייתה בשקט
"אני מתחננת" אמרתי בשקט
היא אמרה לי איפה היא נמצאת ואמרתי לדניאל, הוא נסע לשם, היא אמרה שזה בית של חברה שלה.

חיכינו בחוץ ואז ראיתי אותה יוצאת מהשער עם 2 תיקים.
ברגע שראיתי אותה יצאתי מהמכונית ורצתי אליה הכי מהר שיכלתי, חיבקתי אותה חזק, היא ניסתה לדחוף אבל לא היה לי אכפת.

שוב לא יכלתי לעצור את הדמעות אבל הפעם מאושר.
חשתי הקלה מטורפת, התפוצצתי מדאגה.
היא נכנסה למכונית של דניאל וישבה מאחורה וישבתי לידה כי רציתי לדבר איתה.

"אני מתחננת אלייך.." אמרתי בדמעות והמשכתי
"פעם הבאה שאת כועסת עליי תעשי כל דבר אחר תצרחי עליי, תקללי אותי, תכי אותי רק אל תעשי את זה."
היא שתקה.

הגענו הביתה, קים יצאה מהאוטו ונכנסה הביתה
עברתי למושב הקדמי.
"תודה" אמרתי לדניאל
"את לא צריכה להודות לי, אני אעשה כל דבר בשבילך" הוא אמר
"ואני ממש מצטערת, אני לא יכולה לתאר כמה.
אני אוהבת אותך הכי בעולם." אמרתי ויצאתי מהמכונית.

נכנסתי הביתה, אני עדיין לובשת את הג'קט שלו.
הוא כל כך טוב אליי.

קים נכנסה לחדרה ונרדמה.
השעה כבר כמעט ארבע בבוקר.
אני לא מצליחה להירדם.
אני מרגישה כל כך רע.