𝐬𝐭𝐚𝐲 𝐰𝐢𝐭𝐡 𝐦𝐞

פרק 59

נ.מ אמה:

מאז שקים עברה לגור איתו שקט לי פה בבית וזה לא בקטע טוב, מרגיש לי ריק ובודד וזה מדכא.
אני מתגעגעת לקים. ועם כמה שאני שונאת את זה שאני מרגישה ככה אני מתגעגעת גם לדניאל, למרות כל מה שקרה, אני לא יכולה פשוט להפסיק להרגיש.
אני עדיין אוהבת אותו ואני שונאת את זה.

כמו בכל יום חזרתי הביתה, ג'וש החזיר אותי,
למרבה ההפתעה הדלת הייתה פתוחה, אני תמיד נועלת אותה, נכנסתי הביתה בשקט וקים ישבה על הספה עם דמעות בעיניה, כל כך הרבה חרדות ופחדים עברו בראשי באותו הרגע.

רצתי אליה במהירות וחיבקתי אותה, אני מפחדת שהוא עשה לה משהו והיא חזרה
"קים, מה את עושה? מה קרה? הוא עשה לך משהו?" שאלתי בלחץ והיא הנידה בראשה, הוקל עליי קצת אבל אני עדיין לא מבינה מה קרה.
"מה קרה?" שאלתי
"את לא יודעת?" היא שאלה, הנדתי בראשי
"חכי רגע" אמרתי, מזגתי לה כוס מים שתרגע קצת ותספר לי מה קרה ברוגע
"אני הייתי אמורה לישון אצל היילי היום ואז התקשרו לניקי מהבית חולים, מסתבר שדניאל עבר תאונת דרכים והוא בבית חולים עכשיו" היא אמרה

הרגשתי את ליבי עוצר, נשמתי נעתקה. עיניי התמלאו בדמעות "איך הוא?" שאלתי בקושי
"לא יודעים, כשזה קרה הם נסעו לבית חולים, הכל קרה כל כך מהר" היא סיפרה
"את יודעת באיזה בית חולים הוא נמצא?" שאלתי בקול חנוק, היא הנהנה בראשה ואמרה לי.
באותו רגע הזמנתי מונית ובזמן שחיכיתי שהיא תגיע ניסיתי להתאפס על עצמי.
אמרתי לקים שתישן בחדר שלי הלילה.

המונית הגיעה ונסענו, הדמעות ירדו ללא שליטה, הדאגה שבערה בי, האשמה.
בשבועות האחרונים הוא ניסה להתקשר אליי ללא הפסקה ואני לא עניתי, אני כל כך שונאת את עצמי על זה.

הגעתי לשם ושאלתי בקבלה איפה הוא נמצא. הפקידה ענתה והגעתי לשם מהר ככל האפשר. ניקי, אלכס והיילי ישבו בכיסאות, ניקי התייפחה על כתפו של אלכס שחיבק אותה ביד אחת ובידו השנייה את היילי שבכתה גם היא. לידם עמדו פול וטום שנראו מודאגים, ניגבתי את הדמעות מפניי.

טום התקדם לכיווני
"איך הוא?" שאלתי בדאגה
"הוא בניתוח עכשיו, הוא קיבל זעזוע מוח ועוד כמה דברים..." הוא אמר, הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף, כאילו הלב שלי הפסיק לפעום ונשמתי בכבדות. "אולי כדאי שתשבי" טום אמר, שמעתי לעצתו וישבתי, ניקי הסתכלה עליי והסיתה את מבטה חזרה.

פול גם התקדם אלינו, הוא עמד ליד טום, לאחר שנרגעתי קצת עמדתי שוב, לא מגיע לי לשבת כאן בזמן שהוא סובל. פול התחיל לספר מה קרה הערב.
"האמת שהוא היה בדרך אלייך" הוא הוא הוסיף בסוף
ולפתע ניקי קמה מהכיסא ובאה לכיווני
"שמעת את זה?!" היא אמרה לאלכס
"זה לא הזמן" הוא ניזה להרגיע אותה
"בגללך הבן שלי עכשיו שוכב שם חסר אונים וסובל, בגללך!" היא צעקה עליי עם דמעות בעיניה
"לכי מפה!" היא צעקה.

בסופו של דבר אלכס הצליח להרגיע אותה איכשהו, ישבתי בצד רחוק ממנה, לא רציתי להקשות עליה יותר ממה שכבר קשה לה, בכל זאת הבן שלה הוא זה ששוכב שם, יש לה כל זכות להאשים אותי. ואם לומר את האמת אני מרגישה אשמה בעצמי.

אחרי שעתיים בערך הרופא יצא מחדר הניתוחים, קמתי לשמוע מה יש לו להגיד
"עדיף שאני אגיד לך" פול אמר והסתכל על ניקי, הנהנתי בראשי והוא הלך לשמוע מה יש לו להגיד.
הוא חזר אחרי כמה דקות ונראה עצוב יותר ממקודם
"הוא בקומה, רק המשפחה שלו יכולים לראות אותו" הוא אמר לי והלך ישירות לטום
הדמעות זלגו מעיניי ללא הפסקה, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, הייתי בעיצומו של עוד התקף.

רצתי לשירותים בכוחות שנותרו לי ועברתי את שאר ההתקף שם.
אני לא יודעת כמה זמן עבר כשהייתי שם אבל כשיצאתי הם כבר לא היו שם, לא טום, לא פול וגם לא המשפחה שלו, הצצתי לראות והם גם לא היו בחדרו.

מאחר והכל היה ריק התגנבתי לחדרו, הזדעזעתי לראות אותו מחובר לכל המכשירים הללו, ידו השמאלית מגובסת וגם רגלו הימנית, וחבלות על גופו ועל פניו. הידיעה שהוא במצב הזה בגללי רק החמירה את הרגשתי. היה שם כיסא, לקחתי אותו ושמתי ליד מיטתו, החזקתי את ידו שלא הייתה פצועה.

התפללתי שיהיה בריא ושיקום בקרוב
"בבקשה" התחננתי ודמעות זלגו מעיניי
"אל תעזוב אותי" לחשתי
"תישאר איתי"

לפתע אחות נכנסה לחדר
"גבירתי שעות הביקור הסתיימו מזמן, אני  נאלצת לבקש ממך לעזוב" היא אמרה, הנהנתי בראשי ויצאתי
משם..

עבר כבר שבוע מאז אותו יום ארור. הגעתי לבית החולים כל יום וביליתי שם את הבקרים, ניקי הגיעה גם כן בשעה קבועה בבוקר בכל יום ובכדי לא להעמיס עליה הייתי חוזרת לשם בלילות ונשארת איתו עד סוף שעות הביקור. בגלל שרק קרובי משפחה מורשים לבקר שיקרתי שאני אשתו וכך נתנו לי להיכנס בכל פעם.

מעבר לעבודה ולבית חולים לא עשיתי שום דבר, זה הפך לסדר היום שלי. מסתבר שהאחות שבהתחלה העיפה אותי היא הרבה יותר נחמדה משחשבתי כי היא נתנה לי להישאר שם קצת מעבר לשעות הביקור בכל יום.

אני מתגעגעת אליו כל כך, לנצח אני אתחרט על היום שנפרדתי ממנו. לקסי צדקה, אנחנו לא היינו ביחד באותו זמן אז זה לא נחשב בגידה, אבל אני כמו מטומטמת נפרדתי ממנו. לחשוב שעבר חודש מאז שכל זה קרה..

החיים שלי רק הולכים ומתפרקים, כל לילה כשאני חוזרת הביתה אני נכנסת לדיכאון, ביום יש לי הסחות דעת כמו דניאל והעבודה, אני רק מקווה שהוא יתעורר בקרוב כי אני לא יכולה לחיות ככה.