נ.מ אמה:
אני לא יכולה להישאר כאן הלילה!
מה עם קים, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד בבית.
"אני לא יכולה להישאר כאן" אמרתי לדניאל
"את חייבת" הוא אמר בקול רך וליטף את שיערי
הנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עיניי, אני עייפה כל כך, ישנתי רק שעתיים.
הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לקים
"קים" אמרתי
"מה?" היא שאלה
"אני לא אגיע הביתה היום" אמרתי בבאסה
"סבבה" היא ניתקה
היא בטח כועסת עליי. החזקתי את בטני הכואבת.
"מה עכשיו?" שאלתי
"אולי כדאי שתחליפי בגדים" הוא הצביע על השקית
הנהנתי בראשי ונכנסתי לשירותים הסמוכים ולבשתי את החלוק המכוער של בית החולים.
אני שונאת את ההרגשה הזאת.
חזרתי לחדר ועמדתי מול דניאל שישב על המיטה והתעסק בטלפון
"תודה" אמרתי ונישקתי אותו, הוא הניח את הטלפון בצד וחיבק אותי
"את לא צריכה להודות לי" הוא אמר בייאוש וצחקתי
"תשתוק כבר" אמרתי בחיוך ונישקתי אותו.
"שיט" מלמלתי לעצמי כשראיתי שנשאר לי רק אחוז אחד
"מה קרה?" דניאל שאל
"שום דבר, רק נגמרה לי הסוללה" אמרתי
"אני אלך להביא לך מטען" הוא קם מהמיטה
"לא צריך" אמרתי
"זו לא הייתה הצעה, תגידי לי אם את צריכה עוד משהו" הוא אמר
"מברשת ומשחת שיניים" עניתי
הוא הנהנן בראשו
"קים כנראה ישנה,קח את המפתח" הבאתי לו והוא יצא.
שכבתי במיטה והתכסתי בשמיכה,
זה בכלל לא נוח אבל אני כל כך עייפה שלא אכפת לי.
קמתי באיטיות מהמיטה לשירותים, כמה זמן ישנתי?
בדקתי מה השעה בשעון שתלוי על הקיר,
עברו שעתיים מאז שדניאל הלך, הוא היה אמור לחזור מזמן.
מה אם קרה לו משהו בדרך? התחלתי להיכנס לחרדה, הטלפון שלי כבוי, אני לא יכולה להתקשר אליו.
נעלתי נעליים במהירות ויצאתי מהחדר, ירדתי לקומת כניסה איפה שיושבות הפקידות, שאלתי אחת מהן איפה אני יכולה להתקשר והיא נתנה לי להתקשר מהטלפון שלה.
חייגתי את המספר של דניאל במהירות וצלצלתי.
"הלו" הוא ענה והרגשתי הקלה בלתי מוסברת.
"תודה לאל שאתה עונה, מתתי מדאגה. איפה אתה?" אמרתי במהירות
"אני בדרך" הוא ענה
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלתי
"היו לי כמה עיכובים" הוא אמר בהיסוס
"אוקיי" אמרתי בחשדנות
"אני עוד מעט מגיע" הוא אמר
"טוב" השבתי
"ביי" הוא אמר וניתק
משהו לא בסדר.
משהו בדיבור שלו היה מוזר.
אני חושבת שקרה משהו.
אני מרגישה שהוא מסתיר ממני משהו.
אולי אני סתם מגזימה והכל בסדר, אני פשוט אשאל אותו.
חזרתי לחדר וחיכיתי שהוא יחזור.
אחרי רבע שעה הוא הגיע, קמתי במהירות וחיבקתי אותו, כל כך דאגתי.
הוא הביא לי את הדברים שלי וישב בכיסא הסמוך למיטה.
"מה עיכב אותך?" שאלתי
"סתם היה לי קשה למצוא את הדברים" הוא השיב ולא הסתכל עליי. אני בטוחה שהוא משקר
"אבל אתה יודע איפה כל דבר נמצא ואין סיכוי שלקח לך יותר משעה למצוא 3 דברים" אמרתי
הוא לא ענה, הוא פשוט ישב והשפיל את ראשו
"בסדר" אמרתי באכזבה, למה הוא לא אומר לי את האמת.
חזרתי למיטה, הכל כואב לי.
יש לי כל כך הרבה שאלות.
אבל הוא לא רוצה לספר לי, זה משהו שעשיתי?
אולי הוא החליט להקשיב לאמא שלו,
או שסתם נמאס לו ממני, בתכלס אני לא יכולה להאשים אותו על זה, גם לי נמאס מעצמי.
"אם עשיתי משהו לא בסדר אני מצטערת" אמרתי
"זו לא את" הוא אמר והחזיק את ראשו בידו השמאלית.
"אז מי?" שאלתי
"את יכולה להפסיק עם השאלות?!" הוא אמר בתוקפנות. אאוץ'.
"אני מצטערת אבל אני פשוט דואגת לך" השבתי בשקט.
"אני לא מספר לך לטובתך, זה סתם יעציב ויאכזב אותך" הוא אמר בשקט.
"לפחות תגיד לי למה זה קשור" התחננתי
"לקים" הוא נאנח.
ברגע ששמעתי את שמה נכנסתי ללחץ
"היא בסדר?! קרה לה משהו?! היא לא הייתה בבית?!" שאלתי במהירות ובלחץ, הוא לא ענה
"אני מתחננת אליך שתענה לי!" הרמתי את קולי
"היא בבית" הוא אמר בשקט, נרגעתי מעט
"אז מה הבעיה?" שאלתי
"כשהגעתי הבית היה הפוך ומלא בבנות בגיל של קים וחלקן יותר גדולות. בערך 30 ילדות והן עשו מסיבה.." הוא הסביר
אני לא אשקר, כן התאכזבתי אבל למה שזה יעציב אותי?
"והייתה שם שתייה" הוא הוסיף בשקט.
הוא צדק. זה העציב אותי, אחרי כל מה שקרה עם אבא שלנו איך היא מסוגלת?! היא צעירה מדי בשביל זה.
הדמעות עלו לעיניי ,השפלתי את ראשי כדי להסתיר את פניי ומצמצתי כמה פעמים עד שהן עברו.
הרגשתי את זרועותי עוטפות את גופי.
הוא נראה עצוב ולא פחות מאוכזב ממני.
התאפסתי על עצמי
"תודה שסיפרת לי" אמרתי
הוא הנהן בראשו.
אני נכשלתי.
כל השנים האלה כל כך דאגתי שיהיו לה חיים טובים ושלא יהיו לה דאגות במקום לחנך אותה.
מה אני אמורה לעשות עכשיו?!
"מה עשית?" שאלתי
"דיברתי עם קים והיא אמרה לכולן לעזוב, נשארתי עד שהן הלכו ולקחתי משם את השתייה" הוא השיב
"תודה" אמרתי
"היא ישנה כשהלכת?" שאלתי
הוא הניד את ראשו.
לקחתי נשימה עמוקה, זה הולך להיות לילה ארוך, הלוואי שיכלתי להיות בבית עכשיו.
נשכבתי על המיטה, הוא החזיק את ידי וליטף את שיערי.
"כבר מאוחר, אתה צריך ללכת הביתה" אמרתי
"אני לא משאיר אותך פה לבד" הוא התעקש
"אתה עובד מחר. ואני יכולה להישאר פה לבד אני לא בת חמש" התעקשתי גם
"טוב.. אם את צריכה משהו תתקשרי אליי" הוא אמר, נישק אותי והלך.
קיוויתי שהוא ילך כי רציתי לפרוק קצת אבל לא יכלתי לעשות את זה אם הוא היה פה, אני לא רוצה שהוא ירחם עליי או יחשוב שאני לא יכולה להתמודד עם זה.
חפרתי את ראשי בכרית והדמעות זלגו מעיניי.
קמצתי את ידי לאגרוף עד שהרגשתי את ציפורניי חודרות לתוך עורי.
אם אמא שלי הייתה כאן היא בטח הייתה יודעת מה לעשות. אבל היא לא כאן. הלוואי שהיא הייתה פה.
YOU ARE READING
𝐬𝐭𝐚𝐲 𝐰𝐢𝐭𝐡 𝐦𝐞
Roman d'amourאמה (22) וקים (13) אחיות, אחרי שגרו במיאמי כל חייהן, החליטו להתחיל חיים חדשים בניו יורק. שם הן מגלות דברים שלא חשבו שאי פעם יהיו להן כמו חברות ואהבה.
