Infinity ∞

פרק 53- כלא

\\לפני שאתם קוראים, חשוב לי לציין שהרבה מהמחשבות של הדמויות שלי זה דברים שאני אישית לא מאמינה/תומכת בהם. אבל אני נאמנה לצורה שבה כתבתי אותם//
-Felix's POV-
כן, אני יודע שאני לא פועל בהיגיון.
למה שאני אחזור למקום שממנו ברחתי? ועוד לעשות את זה בכוחות עצמי? אף אחד לא הכריח אותי להיכנע. יותר מזה, המילה ״נכנע״ לא הייתה קיימת בלקסיקון שלי. למורדים אסור להיכנע. כניעה של לוחמים צריכה להתבצע אך ורק באמצעות מוות. שהם לא מסוגלים להילחם יותר.
מוות.
מושג כל-כך מורכב.
לצערי, מוות לא היה משהו שיכולתי לאפשר לעצמי. את האמת שזה הדהד בראש שלי במשך תקופה ארוכה. אבל אז התחיל כל הבלגן עם לאריסה. והבנתי שמוות זה משהו שאני לא יכול לאפשר לעצמי. זה יהיה אנוכי מיצידי. להכריח אותה להתמודד עם אובדן של חצי מהנשמה שלה. לא משנה כמה היא שנאה אותי, זה בכל זאת יכאיב לה. ולא יכולתי לאפשר למשהו כזה לקרות.
בדרך כלל, מה שגורם לאנשים לרצות למות- זה הם עצמם. או סדרה של אירועים שהובילו אותם למצב הזה. לקצה. רוב הזמן הם פשוט לא רוצים לחיות עם עצמם, עם המחשבות שלהם. כל מה שמהדהד בראש שלהם שוב ושוב ושוב. אנשים לא אוהבים לדבר על זה, על מחשבות לא רצויות. שקורעות אותך מבפנים חתיכה אחר חתיכה. גם אני לא אהבתי לדבר על זה, למען האמת. אבל גם לא אהבתי לחיות איתן. בשביל זה אני פה.

מצאתי את עצמי הולך ביער עם כיסוי עיניים, חבורה של שומרים מקיפים אותי. שמעתי לאט לאט שמצטרפים אליהם עוד לפי קצב הצעדים שהתגבר. שניים מהם החזיקו את ידיי שהיו קשורות גם כן.
״יש למישהו מכם סיגריה?״ שאלתי.
״תמשיך ללכת.״ אחד השומרים אמר בכעס.
״תרגע, רק שאלתי שאלה הגיונית לגמרי.״
״עדיף שלא תדבר איתו.״ שמעתי את המפקד אומר לו.
״נו באמת, אני לא נושך.״ אמרתי. הם השתתקו. צעדיהם הפכו למהירים יותר, עד שלפתע נעצרנו. שמעתי רעש של משהו ממתכת נפתח. נזכרתי שבאינפינטי יש את כרכרות ממתכת שמשמשות להובלת אסירים, אז הנחתי שעומדים להכניס אותי לתוך אחת כזו. עושה היגיון.
״תתקדם.״ אחת השומרות אמרה לי.
״אני מבין את הצורך בדומיננטיות, אבל אולי תרגעי קצת? נראה לי שאת צריכה סיגריה יותר ממני.״ הקנטתי אותה.
שומר אחר דחף אותי לבפנים. ״אתם ממש לא נחמדים. זכרתי אתכם נחמדים יותר.״ מלמלתי. התיישבתי על משהו שהרגיש כמו ספסל מעץ. לידי התיישבו שני שומרים, וכנראה עוד כמה בספסל ממול. שמעתי את הדלת נסגרת. כמה דקות לאחר מכן הרגשתי את הכרכרה מתחילה לנסוע.
״אז, לאן נוסעים?״ שאלתי. לא ציפיתי לתשובה. זה היה ברור מאליו.
הטירה. לשם הם לקחו אותי. בחזרה הביתה.
—————
-Larissa's POV-
חושך.
זה מה שראיתי לרגע.
חושך, ואז עוד חושך. ואז הבזקי אור נוספים.
ידי הייתה משולבת בידה של אלת׳יה. פקחתי את עיניי.
מצאתי את עצמי בתוך מקום מוזר שהזכיר לי צינוק. עם קירות סדוקים וריח משונה. הסתכלתי סביבי. היו מספר תאים קטנים עם סורגים סגורים, שהיו מלאים בחלודה. כן, לגמרי מדובר בצינוק. חשבתי לעצמי. אחד מהתאים היה גדול יותר משמעותית מהשאר.
״אנטיגונה?״ פניתי לעבר הבחורה עם הכותונת הלבנה.
״את יכולה לקרוא לי אלינה.״ היא השיבה. יש להם קטע מוזר עם שמות.
״אנחנו באינפינטי?״ שאלתי. השנתי את מבטי לאלתיה שרק הביטה סביב וסרקה את החדר, היא נראתה מופתעת מעט.
״כן.״ אמה ענתה לי במקומה. ידיה היו משולבות.
הלכתי באיטיות על הרצפה המלוכלכת, כמעט מתוך אינסטינקט- התקדמתי לעבר התא הגדול. הסתכלתי על הרצפה. בתוכו הייתה כמות לא נורמלית של מזרקים מתכתיים שחשבתי שנראו מוזר. התכופפתי כדי להרים אחד מהם, אבל לפני שהספקתי לגעת בו- אלינה תפסה את ידי.
״אל תגעי בכלום.״ היא אמרה לי. הרחקתי את ידי מהמזרק המתכתי. ״כל דבר שתגעי בו, יגרום לך לחוות חיזיון. הנשמות שלך ושל פליקס מחוברות, ןפליקס היה במקום הזה במשך שלוש שנים. עד שאת לא מוכנה, אני מציעה לך לא לגעת בכלום.״ היא המשיכה. ״שלוש שנים?״ פניי החווירו. לא פלא שהוא שנא את אינפיניטי כלכך. קראתי איפשהו שלהיות מבודד במשך זמן ממושך יכול לשגע אפילו את האדם הכי שפוי.
בקצה התא היה חלון קטן. התקדמתי לעברו. עמדתי קצת מרחוק כדי שלא ישימו לב אליי מבחוץ, והסתכלתי על הנוף.
תמיד דמיינתי את אינפיניטי כמו ארץ פנטזיה משונה, עם רצונות אפלים. כמו שילוב בין ״משחקי הכס״ ל״סיפורה של שפחה״. אבל למען האמת, היא נראתה פשוט כמו כדור הארץ שנתקע בימי הביניים או בתקופה עתיקה אחרת. הנוף מהחלון היה בסך הכל כמה מגדלים מאבן, עם חיילים שעמדו בכל מקום. ואז הבנתי שאנחנו נמצאות בתוך טירה.
״היית פה פעם?״ אלינה שאלה את בתה.
אלתיה השפילה את מבטה. ״פעמיים, אבל לא יותר.״
״איך ידעת שפליקס היה פה?״ היא שאלה את אלינה.
״גם אני הייתי פה, מידי פעם. הייתי בהוצאה להורג שלו. הנחתי שהם ייקחו אותי לפה.״ אלינה השיבה. הוצאה להורג?
״מה?!״ אלתיה הרימה את קולה, והתקרבה לעבר אמה. ״את היית פה כל הזמן הזה ולא עשית שום דבר כדי להציל את הילדים שלך?!״ היא אמרה בכעס.
״אבא שלך היה הורג אותי בשניה שהוא היה יודע שאני כאן.״ אלינה השיבה. קולה היה רגוע להפליא.
״את פחדנית.״
״אלתיה, גם את לא הצלחת להציל את שתים עשרה-״
״כי לי אין את הכוחות שיש לך!״ היא משכה בקצה הכותונת של אמה. ״אני לא יכולה להשתגר לכל מקום, יכולות המניפולציה שלי נמוכות ואני לא הלוחמת הכי טובה בעולם. את ידועה בתור האלה הכי חזקה כאן. ואת חתיכת פחדנית. איך יכולת?!״
אלינה השתתקה לרגע. היא לא נראתה יותר מידי מוטרדת מהזעם של בתה. אני חייבת להגיד שזה הכעיס גם אותי. הבנתי לליבה של אלתיה.
״יש הרבה שאת לא יודעת.״ היא השיבה.
״מדהים שזה התירוץ שלך לכל דבר.״ אלתיה שחררה את אחיזתה. היא הלכה לכיוון אחד התאים ונשענה על הסורגים. פניה היו עדיין כעוסות.
אלינה הפנתה את מבטה אליי. ״אני מצטערת.״ היא מלמלה. ״אני יודעת שיכולתי לעשות טוב יותר. אבל לצערי אני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.״ לא השבתי. היא התקדמה לעברי, עמדתי באמצע התא הגדול. היא התכופפה להרים את אחד ממזרקי הברזל שהיו על הרצפה. אצבעותיה ליטפו אותו באיטיות. ״את היחידה שיכולה להבין מה באמת קרה כאן.״ היא אמרה לי. ״אבל כמו שאמרתי, את צריכה להיות מוכנה לזה.״
״מוכנה למה בידיוק?״ אמרתי בכעס. ״אתם מדברים בסיסמאות כל הזמן. אתם לא מובנים. אני לא מבינה מה אני בכלל עושה פה, לעזאזל. אני לא בטוחה למה הסכמתי לבוא אתכן. שלא תחשבו שאני סומכת עליכן או על פליקס בגלל זה. כי אני לא.״
אלינה השתתקה. אלתיה הפנתה את מבטה לעברינו. ״אין לנו הרבה זמן.״ היא סיננה. ״לא היית רוצה לפגוש את בעלך, נכון?״ היא אמרה לאלינה בקול מתנשא.
אלינה לקחה נשימה עמוקה, והושיטה לי את המזרק שבידה. ״התשובות שאת מחפשת נמצאות כאן, לאריסה.״ היא הסתכלה לתוך עיניי. היססתי לרגע.

זה עכשיו או לעולם לא.

הושטתי את ידי ונגעתי בקצה המזרק, היה רגע של שקט. ואז הרגשתי סחרחורת. הבזקי אור בהירים מלאו את חלל החדר.

מאותו רגע, זה כבר לא היה הסיפור שלי.

—————-
A/N
אוקיי, וידוי. החלפתי לאחרונה לאייפון אחרי ששנים הייתי עם טלפון עם מערכת הפעלה של אנדרואיד, ואני חייבת להגיד שוואטפד נראה פי אלף יותר טוב פה. אז כנראה שזה מה שגרם לפרץ השראה הרנדומלי הזה. זה ונסיעות ארוכות.