Infinity ∞

פרק 47- דיסני

Larissa's POV , עשרים דקות לפני

"אני לא מאמינה שקניתי את זה." מלמלתי לעצמי, בעודי בוהה בשמלה שקניתי שהיינו בסלון הכלות. היא הייתה קצרה כמעט פי 2 מכל שמלה שהייתי מוכנה ללבוש, אם בכלל. נזכרתי שכשהייתי שם ממש אהבתי את איך שהיא נראת עליי. ובכל זאת, שוב פחדתי ללבוש אותה. בעבר לא נרתעתי מללבוש בגדים חושפניים. אבל אחרי שמישהו שופט אותך על כל חולצה קצרה וכל מה שלא נראה לו, זה מתחיל לחלחל. עמדתי מול המראה עם השמלה בידי, לבושה בחלוק ומגבת סביב השיער. הנחתי אותה על המיטה שלי לרגע. הורדתי את המגבת מהשיער שלי כדי לסרק אותו. נזכרתי שפעם היה לי שיער ארוך, הסתפרתי פעם אחת בגיל 10 לקארה והחלטתי להשאיר את זה, זה הרבה יותר נוח משיער ארוך. כמו כל אמא ממוצא אתיופי, אמא שלי הייתה קולעת לי את השיער בצמות שהייתי קטנה. ואני זוכרת שהיא די התבאסה שהחלטתי להסתפר אבל בסופו של דבר שכנעתי אותה. אני לא זוכרת למה חשבתי שזה נראה עליי טוב. אני לא זוכרת למה חשבתי פעם שאני נראת טוב, בכלל. הורדתי את החלוק שלבשתי ושמתי חזיה ותחתונים, בלי להסתובב למראה הרמתי את השמלה מהמיטה ולבשתי אותה. לקחתי נשימה עמוקה ואז הסתובבתי.
ואז נזכרתי למה החלטתי לקנות אותה. היא באמת נראתה עליי טוב, למרות שהיא היתה קצרה מידי לטעמי, והיא חשפה יותר ממה שבדרך כלל הייתי מוכנה לחשוף. הסתובבתי ונגעתי בכתפי השמאלית, סימן האינסוף היה ברור ובולט. חייכתי חיוך קטן לעצמי. ואז נזכרתי שפליקס מסנן אותי לגמרי כבר כמה ימים. ידעתי שאיכשהו זה קשור אליי, ותכננתי לשמוע לעצתה של דיז'ה ולעשות משהו עם כל הסיפור הזה ברגע שאפגוש אותו. שלחתי לו עוד הודעה אחת אחרונה ודחפתי את הטלפון לתוך ארנק לבן שתאם לשמלה שלבשתי.

ואז שמעתי דפיקה בדלת.

הנחתי שזו היתה אחת החברות של דיז'ה, שאולי באה לאסוף אותי בדרך, ובדרכי לכיוון הדלת נזכרתי שאף אחת מהן לא יודעת את הכתובת שלי.
שהיד שלי נגעה בידית הדלת כבר הבנתי מה הולך כאן.
פתחתי את הדלת וראיתי את פליקס נשען על המשקוף, הוא לבש חליפה שבאופן מוזר התאימה לו, טוב, ממש התאימה לו. השיער הכחול שלו היה יותר מסודר מבדרך כלל. הבטתי בו בבלבול ובהפתעה. ולא אמרתי שום דבר. הסתכלנו אחד על השני לרגע, העיניים הכחולות שלו והעיניים החומות שלי. המבטים של שנינו אמרו כל-כך הרבה, גם אם לא הוצאנו הגה. הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה. וזה הפתיע אותי. התחושות שקברתי עמוק בראשי, כל-כך עמוק שאפילו אני לא שמתי לב אליהן- הציפו אותי כמו גל.
מבט אחד. מבט אחד הספיק. רציתי לצעוק על פליקס. רציתי לחזור לנקודה שהיינו בה בהתחלה. למה לעזאזל היית חייב להיכנס לחיים שלי? ועוד בדרך כזו מוזרה? למה היית חייבת להציל את חיי? ולהסתכל עליי במבט שלא יכולתי להתעלם ממנו, שוב ושוב ושוב. למה היית חייב להבין אותי? לגרום ללב שלי לדפוק שוב, לגרום לי לדאוג על מה שאני מרגישה כלפיך.
הייתי בטוחה שאין סיכוי שהוא מרגיש כמוני. למרות כל מה שהסובבים אותי אמרו. הלן, דיז'ה, אמא שלי- סירבתי להאמין להן. חשבתי שאין סיכוי שאין בו שבב של רגש כלפיי. ולמען האמת? גם לא רציתי שיהיה. כי ידעתי שאם יש סיכוי, ולו הסיכוי הכי קטן- זהו זה. אני אבודה. ידעתי שלא אוכל למנוע מעצמי לפתוח את הלב שלי שוב. הוא הפך לחולשה שלי. למי ששבר את כל המחסומים שבניתי.