Infinity ∞

פרק 30- שובו של הסווצרט

"לאריסה!" ילדה קטנה ונמוכה רצה לכיוונם של לאריסה ופליקס, וחיבקה את רגליה של לאריסה שעיוותה את מבטה.
"היי, אלה לי." אלה לי הייתה אחותה החורגת השניה של לאריסה, היא הייתה רק בת חמש והיא פגשה אותה רק לעיתים נדירות בחגים, אבל זה הספיק לה לרכוש חיבה בלתי מוסברת כלפי לאריסה. ללאריסה לא היה אכפת מזה או ממנה כל-כך, היא הייתה בסך הכל ילדה קטנה.
"את באת!" אלה לי חייכה.
"מה את חושבת על השמלה שלי?" היא נופפה בשמלתה הורודה, וקדה קידה. לאריסה חייכה חיוך מזויף. "זה מחמיא לך." אלה לי מחאה כפיים.
"לאריסה, אלה לי, בואו לשולחן!' קולה של לילך נשמע מהמטבח.
"כדאי שנלך." לאריסה אמרה, והתקדמה לכיוון המטבח. אלה לי עצרה לכמה שניות והביטה בפליקס במבט סקרני.
"מה?" הוא אמר לה.
"אתה נראה כמו עוגת אוכמניות." הילדה הקטנה אמרה לפתע. פליקס עיקם את פרצופו.
"ואת נראת כמו דרדס, את רואה אותי מתלונן?" הוא השיב.
"אפשר לגעת בשיער שלך?" היא קפצה
והתקרבה אליו.
"לא." הוא גלגל את עיניו.
"בבקשה?" היא הסתכלה עליו בעיני כלבלב. הוא גיחך. אוקי, איך אני מבריח את המטרד הזה? חיוך שטני התפשט על פניו. הוא עצם את עיניו, ושפתח אותן הן השתנו מכחולות לאפורות, ושיערו השתנה לצבע לבן כקרח.
"בו!" הוא אמר לעבר אלה לי, שהסתכלה עליו בתמהון ובקושי הגיבה.
"זה היה אמור להפחיד אותך!" הוא אמר בהפגנתיות.
"אתה נראה כמו צמר גפן." היא צחקקה.
הוא שינה את עיניו בחזרה לכחולות ואת שיערו בחזרה לכחול, והסתכל על הילדה הקטנה באי רצון.
"פליקס, מה אתם עושים פה? בואו לשולחן." קולה של לאריסה נשמע מכיוון המטבח.
"אני לא אוהב אותה." הוא הצביע על אלה לי, ששילבה את ידיה בכעס. "ואתה גבוה מידי." היא אמרה ורצה לכיוון המטבח.
"באמת, מסתכסך עם ילדות בנות 5?" לאריסה עצרה עצמה מלגחך.
"למטבח." הוא אמר וחצה אותה במהירות. היא כבר לא הצליחה לשלוט בעצמה וצחקקה.
-
השולחן היה ארוך, וישבו מסביבו לפחות חמש עשרה אנשים: אביה החורג של לאריסה, אמה, הלן, אלה לי, ההורים של אביה החורג של לאריסה, הדודה הסנובית שלה ושלושת ילדיה הבלתי נסבלים, וכמה אנשים שהיא לא יכלה לזהות, כנראה מכרים או חברים קרובים, וכמובן: לאריסה ופליקס, שישבו בצידו הימני של השולחן, מול אמה ואחותה הלן.
הלן שחקה עם המזלג בצלחת האוכל שלה כמו ילדה קטנה, והביטה בפליקס מידי פעם, שאפילו לא הישיר אליה מבט והיה עסוק בלבחון את המאכלים המוזרים שהיו על השולחן, והביט בלאריסה שאכלה בשקט.
"מה זה אמור להיות?" הוא הצביע על קערת הלביבות שהייתה במרכז השולחן.
"זה לביבות. זה מאכל של חנוכה." לאריסה השיבה.
"מוזר." הוא עיקם את פרצופו.
"אז, פליקס, מאיפה אתה מכיר את לאריסה?" לילך חייכה אל פליקס. לאריסה כמעט נחנקה מהמים ששתתה, פליקס צחק מתגובתה והיא הסתכלה עליו במבט רצחני.
"טוב, זה סיפור מעניין-"
"מהעבודה." לאריסה קטעה אותו.
"הוא נהג לעבוד ביחד איתי במסעדה." היא שיקרה. והסתכלה על פליקס במבט של תזרום עם זה או שהפרצוף שלך יפגוש את הצלחת הזו.
"אה, כן, מסעדה." הוא גיחך.
"מסעדה? חשבתי שאת לומדת באוניברסיטה." לילך אמרה בתמהון.
"כבר לא." לאריסה השיבה באדישות. הלן חייכה לעצמה.
"תגידי, לאריסה, לא היית מאורסת לבחור ההוא?" הלן פתחה את פיה. לאריסה החווירה, פליקס מחק את חיוכו.
"כן, את היית. איך קראו לו.. משהו עם ד׳! כן. אני לא אשכח אותו. לא הייתם מאורסים?" הלן חייכה חיוך מזויף ללאריסה שלרגע התקשתה לנשום. פליקס הבין בחוסר הנינוחות של לאריסה. ואת האמת, לא היה משהו שהוא כל-כך יכל לעשות בנוגע לשאלות המיותרות של הלן, אז הוא פשוט עשה את מה שהוא הכי טוב בו- העביר את התשומת לב אליו.
"אז, שמעתם על the nightmare?" הוא התפרץ לשיחה.
"לא, זה שם של מקום?" לילך שאלה.
"המועדון הכי טוב בווסטהיל." הוא הצביע על עצמו.
"אני אשמח לבוא." הלן צחקקה והסתכלה עליו במבט חודרני. הוא החזיר לה חיוך. לאריסה גלגלה את עיניה. השינויי מצב רוח שלו הם פשוט מדהימים, לרגע נדמה שהוא חושב עם הראש שלו וברגע השני הוא חושב עם האזור שנמצא קצת יותר למטה.
-------
ארוחת החג נגמרה מהר יותר משחשבה, וכל המשפחה מצאה את עצמה עומדת סביב החנוכיה, אלה לי עמדה על שרפרף והדליקה את שבעת הנרות, כיאה לנר השביעי. ושרה את מעוז צור בקולה הצווחני. האורחים החלו לאט לאט להתפזר בזה אחר זה, מודים ללילך ולבעלה על הארוחה ועל האירוח. לאריסה ישבה בסלון ליד אמה ששתתה מכוס תה ואכלה סופגניה, וליד פליקס. מביטה בחוסר רצון במבטים שהלן לא הפסיקה לשלוח לו.
"אתה נשאר ללילה, פליקס?" לילך שאלה אותו.
"אה-" הוא מלמל.
"לא." לאריסה קטעה אותו.
"אני מניח שלא." הוא הניד בכתפיו.
"אבל אני אבוא מחר, לא ככה, לאריסה?" הוא הקניט אותה. היא שילבה את ידיה ולא השיבה.
"תן לי ללוות אותך החוצה." היא אמרה לו.
------
"התחיל לרדת שלג." הוא אמר. בעודו לובש את מעילו, הוא ולאריסה עמדו בפתח הבית.
"וונדרמר היא גם מקום מושלג, אפילו יותר מווסטהיל." לאריסה הסבירה.
"דרך אגב, זה לא הסווצרט שלי שאת לובשת?" הוא שאל אותה. לאריסה האדימה.
"מה?!" היא פלטה, והסתכלה על הסווצרט שלבשה. שיט, זה באמת שלו.
"לא שמתי לב, אתה יודע- רוב הסווצרטים שלי די נראים אותו דבר, בגוון השחור הזה." היא מלמלה במבוכה.
"מה שתגידי." הוא חייך. והתקדם לעבר החניה.
"נתראה מחר." הוא הסתובב אליה.
היא לא השיבה. רק מביטה במבט שלו אליה. הצורה שבה עיני הקרח שלו השתלבו עם פתיתי השלג, החיוך הכובש וה-