Infinity ∞

פרק 62 - שליטה

Felix's POV

מאז אותו היום. הרגשתי כלום. כלום ושום דבר.
כל תחושה, כל מחשבה- גם שלי וגם שלה, נעלמה כלא הייתה. הראש שלי היה צלול. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר.
קספר לא חשד בכלום. את המבחנה שקיבלתי מאחותי שברתי לחתיכות כלכך קטנות שזה פשוט נראה כמו אבק ברצפה.

ניסיתי להתנהג כיאלו עדיין יש לי חיבור עם הנפש התאומה שלי, כיאלו המצב לא השתנה. קיוויתי שהוא לא ישים לב שאני משקר לו, הוא היה בן אדם די חכם. אני אתן לו את זה.

אבל היא נעלמה.

נעלמה לגמרי.

קיוויתי שהיא בסדר.

————————-
״מתרגש למנה היומית שלך?״ קספר גיחך. שנאתי שהוא מזלזל בי ככה. ביקום אחר אני מפקד עליו בידיוק כמו אבא שלי. ״אנחנו קרובים לסיום הניסוי. אני לא יכול לחכות לראות את התוצאות. בשלב הזה, יכולת מניפולציה של מישהו אחר יכולה לעבוד עליך.״

״מה?״ הרגשתי את פני מחווירות.

״אוי, שכחתי לציין את זה? בשלב הזה אתה אפילו יכול להפעיל מניפולציות על עצמך. המלך יהיה מרוצה.״

חשבתי שזה היה רק לגבי הקשר שלי עם הנפש התאומה שלי.

טעיתי.

הדבר הראשון שאבא שלי אמר לי, זה שאף אחד לא יכול להשתמש ביכולת המניפולציות שלו עליי. אנחנו לא יכולים להפעיל אותה אחד על השני אבל אנחנו כן יכולים להפעיל אותה על בני אדם ואלים שהם לא ממשפחת המלוכה. אבא שלי, למרות הכל- היה המניפולטור הכי גדול שאני מכיר. הוא גרם לי לעשות דברים נוראים בלי להשתמש ביכולת שלו, אני לא רוצה לדמיין לעצמי מה הוא עלול לעשות שהוא כן יכול להשתמש בה עליי.

זה מה שהם רצו כל הזמן הזה. להפוך אותי לבובה על חוטים, לחייל שחמט שעושה מה שאומרים לו. זה מה שעושים למורדים.

״אני פאקינג אהרוג אותך!״ צעקתי.

קספר צחק. ״לצערך הרב, אתה תהיה נתון לשליטתו המוחלטת של המלך. ואני חושב שהוא רוצה אותי בחיים.״

הוא לקח את המזרק עם הרעל ודחף אותו לכתפי הימנית. הראש שלי התחיל לכאוב. זו היתה תופעת לוואי שחוויתי אבל לא בעוצמה כזו. ידעתי שאסור לי להראות לו שמשהו לא כשורה. הבטתי בו במבט ריק וחיכיתי שהוא יצא מהחדר.

״חשבתי שהחבר שלי היה בן זונה, אבל הבחור הזה זה משהו אחר.״ שמעתי קול מאחוריי.

הסתובבתי. לא האמנתי למראה עיניי. היא היתה שם. מולי. צללית שחורה לגמרי עם עשן שחור מאחוריה, ללא פנים, ללא שם. אבל אמיתית. מוחשית לגמרי. תהיתי מה יקרה אם אני אושיט את ידי ואנסה לגעת בה. הבטתי בה בהלם. לא אמרתי כלום. הנחתי שהשתגעתי לגמרי. אבל משהו בה הרגיש כלכך.. אמיתי. הקול שלה היה עמום. היה לו הד מוזר שנשמע כמו משהו שלקוח מסרטי אימה.