Infinity ∞

פרק 54- הבריחה

Felix's POV
-כמה שנים לפני-

״היום יום הולדת לשתיים ע-ש-ר-ה!״ הסתכלתי בחוסר רצון על אחותי הגדולה, שמשום מה התנהגה כיאלו היא קטנה ממני לפחות בעשר שנים.
״אוקיי, הבנו. את יכולה להפסיק לשיר עכשיו.״ רטנתי.
״פעם אהבת את זה.״ היא גלגלה את עיניה.
״אני בן שש עשרה, לא עשר.״
״ברור, כזה מבוגר.״ היא אמרה בזלזול.
״מי שמדברת.״ עניתי לה.
״אני לא מאמינה שאתה כבר בן שש עשרה.״
״הזמן עובר.״ מלמלתי.
״למרות שזה מרגיש כיאלו הארוחת ערב הזו עומדת לקחת נצח.״

כיאה ליום הולדת של נסיך, אבא שלי ארגן ארוחה מפוארת. חדר כס המלכות התמלא בשולחנות, מלצרים ואנשים שלא הכרתי, שמשום מה היה לכל אחד מהם זכרונות שלי בתור ילד. ישבתי עם אחותי הגדולה ועוד כמה שרים ויועצים בשולחן המרכזי. אבא שלי לא היה שם. למה לו לבזבז את הזמן על זה?
בדרך כלל הארוחות ערב האלו היו רק לשם ההצגה, לא באמת הייתה להם פואנטה. לאף אחד לא היה אכפת שאני בן שש עשרה.
״אוף. בא לי כבר להוריד את השמלה המטומטמת הזו.״ אחת עשרה רטנה. הסתכלתי על השמלה שלבשה. היא באמת נראתה לא נוחה. היא הייתה בצבע ורוד בוהק שידעתי שהיא שונאת, והיה לה מחוך צמוד שלרגע תהיתי אם היא מצליחה לנשום בתוכו. אני לבשתי חליפה ייצוגית, בצבעים כחול ושחור. אני לא חושב שאי פעם לבשתי צבעים אחרים, בכל זאת- השיער שלי צריך להשתלב איכשהו.
״החץ וקשת שלי מחכים לי בחצר האחורית במילא.״ אלתיה אמרה בשקט, בעודה לוקחת חתיכה מהתבשיל המוזר שהיה באמצע השולחן.
״את יודעת, יום אחד אבא יתפוס אותך.״ אמרתי לה.
״עד אז אני כבר אהיה מאומנת מספיק.״
״אם כבר מדברים על אבא..״ לקחתי נשימה עמוקה. ״הוא אמר משהו על טקס החשיפה שלי?״ שאלתי. אחותי החווירה שהיא שמעה את המילים ״טקס חשיפה.״ טקסי חשיפה היו אותם טקסים שנערכו בשביל אלים שנולדו עם סימן האינסוף על ידיהם, כמוני. דרך הטקסים האלו היינו רואים את פניהם של הנפש התאומה שלנו לראשונה. אבא שלי ביטל אותם אחרי מות אחיו.
״שתים עשרה..״ היא מלמלה. ״אתה יודע שאבא ביטל את הטקסים האלו. ואל תדבר על זה כאן.״
״אני יודע אבל בכל זאת, אולי הוא ירשה לי. אחרי הכל, אני היורש שלו.״
אחת עשרה נאנחה. ״אני לא יודעת אם כדאי לך לדבר איתו על זה, זה לא ייגמר טוב.״
גלגלתי את עיניי. מה היא כבר יודעת?
בדיעבד, כנראה הייתי צריך להקשיב לה.
————————-
״אבא?״
חדרו של אבי היה חשוך למחיצה. היתה דלוקה בו מנורה קטנה שהזכירה מנורת לילה. הוא ישב על מיטתו וקרא ספר.
״אני יכול להיכנס?״ שאלתי. עמדתי בקצה החדר.
״כן.״ הוא השיב. ״איך הייתה ארוחת הערב?״ הוא שאל באדישות.
״בסדר.״ אמרתי. ונכנסתי לתוך החדר בהיסוס.
הוא הרים את מבטו מהספר והסתכל עליי. ״אתה גדלת. אתה נראה כמוני שהייתי צעיר.״
״כן.. אני בן שש עשרה היום.״ אמרתי.
״אתה יודע, חשבתי ש-״ עצרתי את עצמי לרגע. אולי זה באמת לא היה חכם לדבר על זה?
הבחנתי שמבטו של אבי השתנה קצת. הוא סגר את הספר והניח אותו על מיטתו. ״תמשיך.״ הוא ציווה עליי, בקול נוקשה מעט.
לקחתי נשימה עמוקה. ״אני יודע שביטלת את טקסי החשיפה לפני שנים. אבל אני לא כמו כל האזרחים של אינפיניטי. וגם קראתי על זה פעם, זה לא לוקח זמן. חשבתי שאולי תוכל לעשות לי אחד.״ אמרתי בהיסוס.
שתיקה.
אבא שלי השפיל את מבטו לרגע. הרגשתי את ליבי דופק.
הוא הרים את מבטו והסתכל עליי. ״טקס חשיפה, שתים עשרה?״
הוא קם ממקומו והתקרב לכיווני.
״זה מה שאתה רוצה?״
״בתור היורש, אני חושב שצריך להיות לי קשר לעולם האנושי-״
״בתור היורש אתה אמור לדעת לא להתקרב לבני אדם!״ אבי הרים את קולו. השתתקתי.
״הם בוגדים, הם מחלה שצריך להשמיד. אתה מבין אותי?״
״הם הרגו את דוד שלך. את אח שלי.״
״זו היתה רק אחת מהן! יש בני אדם שגרים באינפינטי! אתה באמת חושב שכולם אותו דבר? ואתה אמרת בעצמך שסימן האינסוף עושה את הכוחות שלי יותר חזקים.״ הרמתי את קולי מעט. אבי הסתכל עליי בהלם. ידעתי, ידעתי שאני רק חופר לעצמי בור עמוק יותר.
היה בינינו עוד רגע של שתיקה. הוא התקדם לעברי באיטיות. ידו נגעה בכתר שעל ראשי. ״אחרי כל השנים האלו, למדת שום דבר.״ הוא לקח את הכתר והטיח אותו ברצפה. לא זזתי סנטימטר.
״זה מרגיש כיאלו חזרנו להתחלה.״
״אבא-״
״שקט!״ הוא הרים את קולו שוב. צמרמורת עברה בגופי.
״כל השנים האלו ואתה לא מבין איך העולם סביבך מתנהל.״