Infinity ∞

פרק 55- אבי

למרות איך שהיא נראת מבחוץ, הטירה לא ממש גדולה. בהשוואה לטירה, כמובן. רוב החדרים בה הם פשוט מסדרונות אין סופיים, לפחות החדרים שהכרתי. היו בה הרבה איזורים סודיים שלא יכלתי להיכנס אליהם, אני מניח שזה מה שהפך אותה ליותר קטנה עבורי.
למרות זאת, ביום שעזבתי - היא נראתה לי ענקית. הסתכלתי סביבי במסדרונות, שהיו מקושטים בתמונות שלי, של המשפחה שלי, של אנשים שמעולם לא פגשתי וכנראה גם לא אפגוש. כמה מרוכז בעצמך אפשר להיות? איזה מן משפחה ממלאת מסדרונות שלמים בתמונות ראווה של עצמם? מילא הייתה מוצגת פה משפחה נורמטיבית, אבל לא. התמונות האלו אפלות. אתה מסתכל עליהם ואתה מרגיש שמשהו לא בסדר.
הגעתי למסדרון הראשי, הסתכלתי סביבי וראיתי שאין אף אחד. הוצאתי סכין קטנה שהיתה לי בכיס, וחתכתי "X" ענקי על התמונה המרכזית של ארבעתנו- ההורים שלי, אני ואחותי. אני לא זוכר בכלל מתי צילמנו אותה. כל הילדות שלי היא כמו טשטוש אחד גדול.
שמעתי את קולה המעומעם של אחותי מהקצה השני של המסדרון, הוא היה ארוך מספיק כדי שהיא לא תבחין בי, אבל צר מספיק כדי שאוכל לשמוע אותה. היא דיברה עם מישהו, כנראה אחד המשרתים. הנחתי שהיא מחפשת אותי.
———————-
בדרך כלל, אני יוצא מהטירה דרך החצר האחורית. זה לא קורה הרבה, לא היה לי מה לחפש בחוץ.
הפעם, לצאת משם היה קצת מסובך. המקום מוקף בשומרים, שביריית רובה אחת יכולים להזעיק את אבא שלי.
מהמסדרון ירדתי במדרגות שהובילו למרתף. אם אי פעם דמיינתם מרתף של טירה, כנראה דמיינתם אותו כמקום אפל וחשוך. המרתף של הטירה שגרתי בה דווקא היה כמו בית נפרד. היתה בו ספריה, חדר אוכל ואפילו אורווה קטנה בקצה. הלכתי לעברה, הסוסים צהלו מרעש צעדיי. עצרתי מול אחד מהם. סוס לבן עם פרווה כסופה, עיניים אפורות בהירות. לא זכרתי את שמו, לא זכרתי את השם של אף אחד מהם, למען האמת - אני לא בטוח שהיה להם שמות. אבל הוא היה היחיד שלא עשה רעש. הנחתי שמוטב שאקח אותו.
הושטתי את ידי וליטפתי את רעמתו הכסופה, הוא הנמיך את ראשו קלות לגובה שלי. הנהנתי בראשי. כיאלו הוא יכל להבין מה רציתי ממנו. ״אולי נקרא לך שלוש עשרה.״ צחקתי. ״כמו האח שלא היה לי, או הבן שלעולם לא יהיה לי.״
הוצאתי אותו מהאורווה, שאר הסוסים המשיכו לצהול ולעשות רעש. ידעתי שכדאי שאצא משם מהר לפני שאחד השומרים ישים לב.
ניסיתי להיזכר מהפעמים שהייתי במרתף. זכרתי שאמורה להיות פה יציאה נסתרת איפשהו. סרקתי את המרתף עם עיניי, הכל נראה די מטושטש. אולי הייתי ביותר לחץ משחשבתי.
לקחתי את הסוס הלבן איתי, והלכתי במהירות סביב המרתף. מנסה למצוא איזשהו רמז ליציאה שאמורה להיות כאן.
שמעתי מהקומה למעלה צעדים מהירים, וידעתי שעליי להזדרז.
הובלתי את הסוס לעבר ארון אוכפים ענק, שנראה גדול מידי. למען האמת, גדול מספיק כדי להסתיר משהו.
קשרתי אותו לידי. ״אנחנו יוצאים מכאן, ואני צריך שתהיה סוס טוב ותהיה בשקט כמו שאתה עכשיו, טוב?״ מלמלתי לעברו. כן, אני משתגע סופית. מתחיל לדבר לחיות.
לקחתי נשימה עמוקה ודחפתי את ארון האוכפים, שהיה באופן מפתיע פחות כבד משציפיתי. בטח רק אבא שלי והעוזרים שלו יודעים על הכניסה הזו. הוא נועד בשביל אנשים חלשים. גיחכתי לעצמי. טוב שהיה לי מספיק שכל לא להיות אחד מהם.
באותו הזמן לא החשבתי את עצמי לחלש. למרות כל מה שאבא שלי אמר לי. אנשים חלשים לא מורדים. הם מורידים את ראשם ולא פוצים פה, רק מקשיבים להערות של הממונים עליהם.