Infinity ∞

פרק 40- הספה

"את לבד פה?" היא שאלה, וכמעט חטפתי שבץ.
"אה, א-" מלמלתי.
"תגידי, אין לך מכונת קפה?" שמעתי קול מאחוריי, דיז'ה פערה את פיה בהלם. ואני הנדתי את ראשי, מנסה לעכל את הסיטואציה שנקלעתי אליה.
"לא, פליקס, אין לי-"
"מה לעזאזל?" הסתובבתי, הוא היה לבוש במכנסיים שהיה בהם אתמול, רק שהם היו טיפה יותר נמוכים מאיפה שהם אמורים להיות, הוא לבש את אחת החולצות שלי, למרות שהיא הייתה אוברסייז, הוא היה כמעט פי שניים יותר גבוה ממני, אז היא היתה קטנה עליו באופן מוזר. שיערו הכחול היה עדיין רטוב וקצת מפוזר, והוא הסתכל עליי במבט של 'אופס'
"למה.. למה אתה לובש את החולצה שלי?" התלוננתי. הוא גלגל את עיניו.

"לא מצאתי משהו אחר. עכשיו, איפה הפאקינג מכונת קפה שלך?"

"אין לי מכונת קפה."

"אז איך בידיוק את רוצה שאני אכין קפה?"

"כמו כל בן אדם נורמלי!"

"כל בן אדם נורמלי מכין קפה עם מכונת קפה!"

"תתמודד!"

הוא הניד בראשו נופף בידיו והלך לכיוון המטבח, מותיר אותי להתמודד עם החברה הכי טובה שלי, שיכלתי להרגיש את המבט שלה חותך את האוויר לשניים. הסתובבתי אליה והיא הרימה את גבותיה בהפתעה, וחיוך התפשט על פניה.
"לאריסה...." היא אמרה לי בטון המעצבן הזה של 'עליתי עלייך'
"אני כל-כך שמחה בישבילך!" היא התנפלה עליי, ומשכה אותי לחיבוק. לא לא, זה לגמרי לא מה שאת חושבת. רציתי לצעוק עליה, אבל האם היה בזה בכלל טעם?
"אה, כן, בטח." מלמלתי.
"בבקשה אל תגידי לי שזה רק סטוץ, אלוהים, הוא נראה כמו אל יווני-" היא שיחררה אותי מהחיבוק, פני החווירו. מה אני אמורה להשיב לדבר כזה? רגע, היא חושבת שזה סטוץ. אני מניחה שכדאי לזרום עם זה, ככה היא גם לא תחשוב שאנחנו יוצאים או משהו דוחה אחר, וחוץ מזה, קצת כיף לא יזיק לאף אחד.
"אה, כן, רק סטוץ. בטח." מלמלתי. היא הסתכלה עליי באכזבה.
"אין מצב. את חייבת לעשות משהו עם זה." היא אמרה בהתרגשות.
"לא לא, את יודעת איך זה סטוצים." הנדתי בכתפיי, מתאפקת לא לצחוק.
"זה היה טוב לפחות?" היא קרצה לי, פניי החווירו.
"כן כן, ברור, אני מתכוונת- ראית איך הוא נראה, נכון? איך זה לא יכול להיות טוב?" אמרתי בטון ציני, מחכה שהיא תבין שאני לא רצינית. אבל מהמבט המרוגש שנשאר על פניה, הבנתי שהמסר לא הועבר.
"לא ידעתי שיש בך את זה." היא צחקקה.
"כן, גם אני לא." פליקס השיב לה, פניי החווירו, שוב. הוא הסתכל עליי עם חצי חיוך. אלוהים יעזור. בבקשה שהוא לא שמע את השיחה הזו-
הוא התקרב לכיווננו ונעמד מאחוריי, הסתכלתי עליו במבט עצבני והוא קרץ לי.
"למה אתה עדיין לובש את החולצה שלי?"
"יש לך משהו יותר טוב?"
"כן, הסווצרט שקניתי לך."
"לא מצאתי אותו."
"על הספה."
"או, הספה מאתמול בלילה?" הוא אמר לפתע, צמרמורת עברה בגופי. אוקיי, הוא לגמרי שמע את השיחה הזו. דיז'ה המשיכה להביט בנו במבט מופתע. הוא ליטף את ידי הימנית באיטיות, התקרב ולחש באוזני. "זה משחק מסוכן, לאריסה, אבל לא אכפת לי לשחק אותו איתך." הבטתי בו לרגע, הוא ליטף את ידי פעם אחרונה והסתובב לכיוון הסלון, מותיר אותי עם תחושה מוזרה בגוף שאני חושבת שעברו שנים מאז שהרגשתי אותה.

לא, אין סיכוי-

"אוקיי, אני אעזוב אתכם. זה בסדר אם תאחרי קצת, בכל זאת, הסיבה מוצדקת." קולה של דיז'ה קטע אותי ונזכרתי שהיא עדיין נמצאת שם.

"לא לא, זה בסדר. אני אבוא איתך, הוא בידיוק התכוון ללכת. ובכל זאת, מדובר גם בשמלה שלי." מלמלתי.

"אני אחכה לך באוטו. קחי את הזמן!" היא קרצה לי, וסגרה את הדלת מאחוריה. והלכתי לכיוון הסלון, פליקס ישב על הספה, עם תמונה שלי בידו, לבושה בשמלה צהובה, אותה תמונה שאמא שלי הביאה לי לפני שעזבתי את וונדרמר. הוא הפנה את מבטו אליי, ושאל אותי שאלה כל-כך פשוטה, שאילו רק ידעתי כמה משמעותי זה היה עבורו-

"זו את?"