ארבעה חודשים לאחר מכן
״האוכל שלך מטורף.״ חייכתי לסוניה. ישבנו סביב השולחן לארוחת ערב כמו כל יום, היא מבשלת ממש טוב ועוד ביחס למוצרים הדלים שיש לה. ״תודה לך.״ היא אמרה.
ישבתי ליד אבי, דייב התאמן בחוץ ואמר שיצטרף מאוחר יותר למרות שסוניה התעקשה שיבוא. אהבתי את הארוחות ערב בבית, אהבתי את הבית הזה. את המשפחה שמצאתי.
אהבתי שהיד של אבי ליטפה את הירך שלי מתחת לשולחן.
——————
״פאק, את משגעת אותי.״ סגרתי את הדלת מאחורינו. לא בזבזנו זמן והלכנו לחדרה של אבי ישר אחרי ארוחת הערב. הצמדתי אותה לדלת ונישקתי אותה, ידה השמאלית נכנסה מתחת לחולצתי.
אבי ואני שכבנו לראשונה בערך שבוע אחרי שהגעתי לפה, הבנו שאנחנו נמשכים אחד לשני ואין טעם להילחם בזה. ניסינו לצאת לכמה דייטים באגם שקרוב לבית שלה, אבל הם לא צלחו. מעבר למשיכה פיזית וסקס פאקינג מטורף, לא היה שום דבר. היא לא הרגישה כלפיי כלום ואני לא ממש התאמצתי כדי להיפתח אליה, והחלטנו שכנראה אנחנו לא מתאימים אחד לשני מהבחינה הזו. אבל המשיכה הפיזית נשארה, אז הפכנו לחברים שמבלים לפעמים את הלילה בחדר אחד של השני.
הצמדתי את גופה אליי והרגשתי את הנשימות שלה בצוואר שלי לפני שהיא נשכה אותו בחוזקה.
״אני אוהב שאת ככה.״ לחשתי לה באוזן, בעודי מכניס את ידיי מתחת לחולצה שלה כדי להוריד את החזיה שלבשה.
״אני יכולה הרבה יותר מזה, אתה אמור כבר לדעת.״ היא קרצה לי ומשכה אולי לנשיקה שוב.
כן, החיים שלי מדהימים.
———————————
״כמה זמן אני פאקינג צריך לחכות לך?! אתה מתארגן כמו נסיכה!״ דייב רטן. הוא עמד בפתח הדלת שלי עם ידיים שלובות ומבט עצבני במיוחד. גלגלתי את עיניי. ״סליחה באמת שלא כלכך קל לארוז את החרב שלי כמו הסכין המיניאטורית שלך.״ אמרתי לו.
דייב ואני היינו בדרך לסשן הציד השבועי שלנו. אני יודע שזה מפתיע, אבל במשך ארבעת החודשים שהיינו פה דייב ואני הפכנו לחברים טובים. בהתחלה הוא לא הסכים להודות בכלל שאני קיים והתעלם ממני לגמרי, באחד השבועות הראשונים שלי פה תפסתי אותו מתאמן עם החרב שלי באמצע הלילה. ולמרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לרדת עליו, החלטתי ללמד אותו קצת ממה שאני יודע. להפתעתי הוא הסכים לזה ובערך כל יום הלכנו ליער כדי להתאמן, ולאט לאט הוא הבין שאני לא כזה גרוע כמו שהוא חושב.
״קדימה, בוא כבר!״ הוא המשיך להתעצבן עליי.
״ואי, אתה מוכן להפסיק להאיץ בבן אדם לשניה? אתה כזה קרציה.״ אבי צעקה לדייב מהמטבח, צחקקתי. סיימתי לסדר את החרב שלי ושנינו הלכנו לכיוון הדלת.
״שתים עשרה.״ אבי נגעה בכתפי לפני שהספקתי לצאת, חיוך קטן על פניה. ״תבוא לחדר שלי שאתה חוזר.״
פאק, איך אני אמור להתרכז עכשיו בציד המחורבן הזה?
————————————-
דייב ואני הולכים בדרך כלל לחלק המרכזי של היער, כי אף אחד לא בא לשם. אני יודע שזה די פתאטי, אבל אני עדיין בורח. התנתקתי לגמרי מהחיים שלי בתור נסיך ואני די מרוצה מהחיים החדשים שלי שהם ההפך לגמרי מחיי הקודמים.
בעודנו הולכים ביער, שמענו רעשים מוזרים מאחורינו. זה לא נשמע כמו חיה או עוד בן אדם אחד, זה נשמע כמו.. קבוצה של אנשים.
״מהר, בוא נתחבא!״ אמרתי לו. הלכנו מאחורי שיח גבוה שהיה באיזור, קיוויתי שזה מספיק.
הרעשים התחזקו והתחזקו, וכמעט רציתי לצעוק שראיתי מה היה המקור שלהם.
שומרים. של הטירה. היו שם יותר מעשרה. מה לעזאזל הם עושים כאן? הרגשתי את הלב שלי דופק. לא מהפחד של מה שיקרה לי, אלא מהפחד של מה שעלול לקרות למשפחה שאני מתארח אצלה.
הם הסתכלו סביבם, כיאלו מחפשים אחר משהו. התפללתי שהם לא איכשהו מצאו אותי וגילו שאני מסתתר כאן.
לפתע, לפני שהספקתי למצמץ, נורה חץ לחזה של אחד השומרים והוא נפל לקרקע. השאר קפצו בבהלה.
מתוך היער יצאו חבורה של חמישה גברים עם מטפחת שכיסתה את החלק התחתון של פניהם, חמושים בחיצים וחרבות.
״מה לעזאזל קורה כאן?״ דייב מלמל.
צפיתי בהם טובחים אחד בשני, השומרים היו יותר אבל ניכר שהם היו יותר חלשים מהחבורה שתקפה אותם. הרגשתי את הרגליים שלי שורפות. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד יותר ולצפות מהצד. ידעתי שכנראה מסיבה לא ידועה אבא שלי היה זה ששלח את השומרים. ידעתי שכנראה החבורה שתקפה אותם היו מורדים. פשוטי עם. ידעתי שאני לא יכול לעמוד מהצד.
התרוממתי, דייב תפס בידי. ״מה נראה לך שאתה עושה-״
התעלמתי ממנו, שלפתי את החרב שלי. והלכתי לכיוונם. המבט של כל אחד מהם הפך למבוהל שהם קלטו אותי. אחד השומרים ניסה לתקוף אותי, אבל התחמקתי ודקרתי אותו ברגלו השמאלית. קיוויתי שהמורדים יבינו שאני בצד שלהם, ושאף אחד מהם לא ינסה לתקוף אותי. לפני ששמתי לב, כל השומרים שנותרו היו על הרצפה, ופניי היו מכוסות בדם.
הבטתי במורדים שנותרו. אחד מהם היה על הקרקע ללא רוח חיים, אחר ניסה לעצור את הדם שלא הפסיק לזרום מידו. השלושה שנותרו עומדים הביטו בי בהפתעה. אחד מהם הסיר את המסכה שעל פניו. הוא היה גבר יחסית מבוגר. הוא התקדם לעברי, לא אומר מילה.
הוא הושיט את ידו כדי ללחוץ את שלי. ״אז השמועות היו נכונות.״
״מה?״ מלמלתי. הוא גיחך. הושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידו, עדיין מבולבל.
״חיפשנו אחריך, למען האמת.״
YOU ARE READING
Infinity ∞
Romanceאחרי שלוש שנים בזוגיות מתעללת, לאריסה קינגסלי נאלצת לברוח מהעיר שבה גדלה ולהתחיל את חייה בעיר חדשה. כדי להשאיר את הצלקות והעבר הכואב מאחור, לאריסה חיה את חייה בצורה הכי שקטה שאפשר. ונשבעת לעצמה שלעולם לא תיתן לאף אחד להתקרב אליה שוב. פליקס, נצר למש...
