Infinity ∞

פרק 37- מתמטיקה

//היי, אני יודעת שלא פרסמתי פה כבר מלא זמן xD היה לי סוג של מחסום כתיבה קטן כזה והבנתי שאם אני כותבת בדף המילים יותר זורמות לי והכל. הסיפור הזה בעיקרון כתוב כמעט עד הסוף במחברת מתמטיקה שלי xD (ומפה ההשראה לפרק) אני עומדת לפרסם אותו בepisode ממש בקרוב, אני אכתוב פה מתי אבל אם אתם רוצים עדכונים וזה תעקבו אחריי באינסטגרם: shahar.episode
הפרק הזה די קצר כי ניסיתי לא לעשות אותו ארוך מידי! בכל מקרה, תהנו! ובהצלחה בבגרות למי שניגש כמוני🤧

נ.ק לאריסה

חזרתי לביתי וסגרתי את הדלת מאחוריי. נאנחת לעצמי באנחה של ספק ייאוש ספק בלבול, לא היה לי כוח לחשוב על מה שקרה הלילה. ולמען האמת? גם לא רציתי כל-כך. ישבתי על הספה בסלון והושטתי את ידי לשלט , טלוויזיה זו תמיד הסחת דעת טובה.
אבל משהו עצר בעדי, המחברת מתמטיקה שלקחתי מאמא שלי.
הוצאתי אותה מתוך המזוודה שעוד לא פרקתי. עיינתי בין הדפים וחייכתי לעצמי, בפרץ של נוסטלגיה. היו שם כמה שאלות מוקפות שלא הצלחתי לפתור אז, הנדתי בכתפיי ולקחתי עט שהיה מונח על השולחן בסלון. והנה, מצאתי את ההסחת דעת המושלמת.
להרבה אנשים יש דרכים שונות איך להרגע. לפעמים זה מדיטציה, לפעמים זה אוכל, טלוויזיה או אפילו לשכב עם העיניים עצומות.
בישבילי?
כמה חנוני שזה נשמע,
זה היה מתמטיקה.
תמיד אהבתי מתמטיקה, וזה תמיד היה התחביב הסודי שלי. כי אם חושבים על זה זה די פשוט, יש את הנוסחא, את המשוואה, כל מה שצריך לעשות זה לחשוב קצת ולהשתמש הנוסחא בצורה נכונה. זה הכל. זה מה שהרבה תלמידים בבית הספר שלי פחדו. מה שאני נהנתי ממנו. כי מספרים הם כל-כך פשוטים, שלמדתי הנדסת תוכנה באוניברסיטה הייתי צריכה לעשות גם רבע תואר במתמטיקה, וזה הזכיר לי עד כמה אני אוהבת את זה. זו הדרך שלי להרגע. כי שאני פותרת שאלות במתמטיקה כל מה שאני חושבת עליו זו רק השאלה, הנוסחאות, המספרים ושום דבר אחר. אולי זה בגלל שאני טובה בזה, בישביל אחרים מתמטיקה יכול להיות סיוט לא נגמר, אבל מה שתמיד הייתי אומרת לעצמי שלכל משוואה בהכרח קיים פתרון, לא משנה מה הוא, לא משנה איך, כל משוואה היא אפשרית.

אז מה קטע את המחשבות שלי ואת התרגיל האחרון בדף?

שלוש דפיקות בדלת.

הנחתי את המחברת על השולחן וקמתי מהספה כדי לפתוח את הדלת.

כמובן.

אני מופתעת שעוד לא נמאס לי מהפרצוף שלו.

"היי." פליקס מלמל, ונשען על המשקוף. שילבתי את ידי והסתכלתי עליו.

"אפשר לדבר?" הוא שאל.

שתקתי לרגע ואז הנהנתי בראשי, סימנתי לו בידיי להיכנס לבפנים.

המבט המביך הזה.
השלב הראשון לפני התנצלות.

"תראי, אני רוצה להסביר-"