נ.ק לאריסה-
האור שהשתקף מהחלון בחדרי העירו אותי, שפשפתי את עיניי וקמתי מהספה. הבטתי בכריות שהיו קצת מבולגנות, זה די ברור שהיה שם מישהו. ואם כבר מדברים עליו, איפה הוא בכלל?
הלכתי לכיוון חדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים ולשטוף פנים, למרבה הפתעתי, הוא היה מלא באדים, שטשטשו את הראייה שלי בעודי נכנסת לבפנים.
"מה לעזאזל?" מלמלתי. והשתעלתי מעט.
"אלוהים ישמור, לאריסה. תלמדי לדפוק." שמעתי את קולו של פליקס, שהפנה את מבטו אליי. הוא לבש שום דבר חוץ ממגבת לבנה על חלקו התחתון, שיערו הכחול היה רטוב מעט, שהוא ראה שהסתכלתי עליו הוא חייך אליי. זזתי מעט באי נוחות. אין מה לעשות, הוא מאוד.. נעים לעין. הוא הפנה את גבו אליי כדי לקחת עוד מגבת, מבטי מיד נחת על שלוש שריטות עמוקות שהיו על גבו החשוף, וכיסו כמעט את כולו. התקרבתי אליו מעט כדי להסתכל עליהן מקרוב. הם היו כל-כך סימטריות, כל-כך מדויקות. ניכר היה שהן לא היו תוצאה של מכה או של מלחמה, ניכר היה לראות שהן נגרמו בכוונה, ללא יכולת התנגדות. פליקס השפיל את מבטו שהוא שם לב שעיניי לא זזו מהן. נזכרתי לפתע בחיזיון שראיתי, שהוא היה רק ילד קטן והוא התווכח עם אביו. שהיה עסוק בלהשפיל אותו, בסך הכל ילד בן שמונה שעשה משהו אחד לא נכון.
"אבא שלי.." הוא מלמל, שהבחין שאני מסתכלת עליהן.
"זה הוא גרם לזה, נכון?" שאלתי. הושטתי את ידי ונגעתי בצלקת התחתונה. שהבנתי מה לעזאזל אני עושה, קפצתי לרגע והזזתי אותה מהר.
"אני מצטערת." מלמלתי. לא הייתי רוצה שמישהו יעשה את זה לי.
"זה בסדר." הוא חייך חצי חיוך.
"וכן, אבא שלי אחראי לכל אחת מהן." הוא מלמל. זזתי שוב באי נוחות.
הוא הצביע על השריטה העליונה. "בסוף המרד, שניה לפני ששלח אותי לכלא-" הוא העברתי את ידי לאמצעית; "אני חושב שאת זה קיבלתי שהייתי נער, אני כבר לא זוכר מה עשיתי." ולבסוף, לאחרונה- "את זו אני חושב שזה היה שהייתי ממש קטן, בן שמונה בערך. הוא פשוט לא חשב שאני לוקח את כל המהות שלי ברצינות." הוא הניד בכתפיו. העברתי את ידי שוב ושוב על כל אחת מהצלקות. וידעתי, ידעתי שזה לא פייר שרק הוא מצליח לשתף איתי את הסיפור שלו, ידעתי שגם אני צריכה. אני לא יכולה לתת למישהו להרגיש כמו פריק, כמו משוגע לגמרי, כיאלו משהו שהוא עשה לא בסדר.
"טוב.. בגלל שסיפרת לי על שלך.." מלמלתי, הוא הסתובב ומבטי שוב נחת על חזהו החשוף, לקחתי נשימה עמוקה והתאפסתי על עצמי. "זה יהיה פייר אם אני אספר לך על שלי." הרמתי קצת את השרוול השמאלי של החולצה שלבשתי.
"היי, תפסיקי-" הוא החזיק את ידי קלות. "את לא חייבת."
"אתה הראת לי שזה באמת אפשרי לדבר על זה, אני.. אני רוצה לנסות שוב. אני לא חושבת שתבין, או שתדע על מה אני מדברת. אבל.." לקחתי עוד נשימה עמוקה, הוא ליטף את ידי והסתכל עליי, מהנהן בראשו. אין לי מושג מה עבר עליי באותו הרגע, מעולם לא ספרתי לאף אחד שהוא לא פסיכולוג משהו שקרה לי בג'אנקואסט. אפילו לא לדיז'ה, שהייתה החברה הכי טובה שלי. הפעמים היחידות שסיפרתי משהו על זה בדרך כזו הוא אחרת, היא דרך ההתקפי חרדה וההתפרצויות, שדברים היו יוצאים מהפה שלי בצורה בלתי נשלטת. ברגע הזה ביני לבין פליקס הייתי לגמרי מודעת לעצמי. אולי זה היה הרגע האינטימי, האדים של המקלחת או כל האטמוספרה. אבל משום מה, כל מה שהייתי צריכה זה לקחת עוד נשימה עמוקה אחת.
"זה היה שבת בצהריים. ו... הוא ראה הודעה מהפרופסור שלי באוניברסיטה. הוא.. הוא חשב שבגדתי בו, בפעם המי יודע כמה. הוא התחיל להתווכח איתי, אמרתי לו שזה לא נכון, ושאני לעולם לא אבגוד בו. היינו בסלון באותו הזמן, ואחרי שהוא סיים לצעוק עליי, הוא הלך למטבח בעצבים. חשבתי שזה נגמר. אבל.." עצרתי לרגע, מבטו של פליקס לא זז משלי, הוא הקשיב לי בשקט ולא אמר מילה. "הוא.. הוא לקח סכין. לא הסכין הכי גדולה שהיתה לנו במטבח, אבל חדה מספיק. הוא.. הוא איים עליי שהוא יהרוג את עצמו. הוא האשים אותי שלא אהבתי אותו מספיק ושאני לא נאמנה, שוב, ושוב, ושוב. אני.. ניסיתי, ניסיתי להרגיע אותו ולשכנע אותו אבל שום דבר לא עזר. הוא היה באזור משלו. אז ניסיתי לקחת את הסכין מידו. ו.." לקחתי את ידו של פליקס ושמתי אותה על הצלקת שלי. "הוא חתך אותי." מלמלתי. "אני לא יודעת אם זה היה בכוונה, או לא. זה לא הפריע לו יותר מידי. אני זוכרת שהלכתי לקחת מגבת והוא הלך לשתות כוס מים כיאלו כלום לא קרה. והכל חזר לנורמלי." מלמלתי, הרגשתי לרגע מחנק בגרון. "חשבתי שהצלקת הולכת להעלם אבל.. היא עדיין פה."
שקט.
פליקס לא אמר שום דבר, רק המשיך להביט בי, האצבע שלו ליטפה את הצלקת שלי באיטיות. מה שבדרך כלל היה גורם לי לבהלה, אבל לא זזתי. להפך, נתתי לעצמי להנות מהמגע שלו.
"לאריסה... הצלקות שלי מסמלות כישלון." הוא מלמל. באתי לקטוע אותו. אבל הוא המשיך. "אבל שלך.. בידיוק ההפך."
"אומץ." הוא הוסיף.
"אומץ?" שאלתי.
"כן, לאריסה."
"למרות שאת לא רואה את עצמך ככה.. את שורדת. את חזקה יותר ממני, מכל מישהו אחר שאני מכיר."
"אני לא חושבת ככה." מלמלתי, והשפלתי את מבטי. הוא הרים את סנטרי מעט ופניו התקרבו לשלי.
"אני כן."
"את.. מיוחדת." הוא מלמל. ולשניה היתה שתיקה שוב, יכולתי להרגיש את עצמי מתקרבת אליו יותר ויותר, וידעתי, ידעתי שזה חייב לעצור שם.
"כדאי שאצא." התרחקתי מעט.
"אני צריכה להתלבש- זתומרת, אתה צריך להתלבש." אמרתי במבוכה, הרגשתי שפניי מאדימות. הוא חייך אליי שוב. הסתובבתי ויצאתי מהחדר, סגרתי את דלת האמבטיה מאחוריי ונשענתי עליה.
מה לאזעזל את עושה, לאריסה?
----
נשענתי על הדלפק במטבח בעודי שותה מכוס הקפה הקבועה שלי. נס קפה לא חזק מידי אבל גם לא חלש מידי, נאנחתי לעצמי ולא הפסקתי לחשוב על מקודם. איך הגעתי למצב הזה עם פליקס? איך הגעתי למצב שאני מסמיקה כמו מטומטמת רק מלראות אותו? טוב, הוא נראה טוב. אז כנראה שזה ההסבר לזה, אני מניחה. כל אישה תסמיק אם מישהו שנראה טוב בעינייה יהיה בסביבתה, נכון? זה חלק מהחיים. כן, כן, זה עושה היגיון. כנראה שהייתי מגיבה ככה עם כל בן אדם שנחשב לאטרקטיבי בעיניי, למרות שאני לא חושבת שלעוד מישהו יש עיניים כאלו, ואלוהים ישמור השריריי ידיים-
שלוש דפיקות בדלת קטעו את מחשבות הטיינאיג'רית שלי.
הנחתי את כוס הקפה שלי על השולחן וניגשתי לפתוח.
"דיז'ה?" אמרתי בהפתעה, שראיתי את החברה הכי טובה שלי עומדת בפתח הבית שלי, עם תיק לבן על כתפה.
"היי!" היא אמרה לי.
"מה את עושה פה?" שאלתי בתמהון.
"אה, את לא זוכרת? היום אנחנו הולכות לסלון כלות, לקנות את השמלת כלה שלי ואת השמלת שושבינה שלך." היא אמרה בהתרגשות, תפסתי את ראשי. שיט. היא הסתכלה עליי והפנתה את מבטה לסלון שלי, חוקרת אותי לרגע, ואז, כמובן, השאלה שהכי חיכיתי לה-
"את לבד פה?"
YOU ARE READING
Infinity ∞
Romanceאחרי שלוש שנים בזוגיות מתעללת, לאריסה קינגסלי נאלצת לברוח מהעיר שבה גדלה ולהתחיל את חייה בעיר חדשה. כדי להשאיר את הצלקות והעבר הכואב מאחור, לאריסה חיה את חייה בצורה הכי שקטה שאפשר. ונשבעת לעצמה שלעולם לא תיתן לאף אחד להתקרב אליה שוב. פליקס, נצר למש...
