לאריסה סירבה לפתוח את עיניה, היא הרגישה מישהו נוגע בידה ועצמה אותן עוד יותר בחוזקה. מסך עיניה הפך משחור למואר יותר, שפקחה את עיניה, היא הייתה במסדרון של המסעדה מחוץ לחדר המחסן, מולה עמד אותו בחור ששנאה כל-כך, עם השיער הכחול המטומטם שלו והחיוך השטני, שנעלם בן רגע שראה את ידיה הרועדות של לאריסה שהיו שלובות ומוצמדות לגופה, ואת עיניה שהיו פתוחות באימה.
"וואו, את בסדר?" פליקס שאל. לאריסה לא השיבה. קלסטרופוביה זה לא משחק.
פליקס נגע בכתפה הימנית של לאריסה, היא הייתה קפואה לגמרי. הוא נאנח לעצמו וכרך את זרועותיו סביבה והצמיד אותה לחזהו בהיסוס.
"אני שונאת אותך.." היא מלמלה.
"אני שונאת אותך! אני שונאת אותך!" קולה נשבר.
"אני יודע." הוא אמר.
"אבל את רועדת, לאריסה."
לאריסה קינגסלי שברה את ההבטחות של עצמה.
היא נתנה לו להחזיק אותה לשניה, היא השעינה את ראשה על חזהו ולא זזה.
לשניה אחת, היא לא הייתה צריכה להגיד לעצמה שזה פליקס זה שמחזיק אותה בצורה כזו. לשניה אחת, היא חשבה על כלום ושום דבר. לשניה אחת, זה הרגיש לה על טבעי.
אבל שניה אחת אף פעם לא הייתה מספיק זמן.
לפעמים שניה אחת זה רק הזמן שלוקח למציאות להכות בך.
"לא!" היא צעקה, והשתחררה מאחיזתו.
"מ-מה אתה?" היא מלמלה באימה. פליקס נאנח.
"כשהצלתי את חייך נתתי לך חלק מהנשמה שלי, מהמקום שממנו אני בא, זה מחייב אותי לשמור עלייך." הוא הסביר.
"אני אמור להגן עלייך, לאריסה." הוא הדגיש.
אני היחידה שאי פעם הגנה על עצמי. עיניה של לאריסה הצטמצמו בכעס. אף אחד לא הגן עליי. אף אחד. היא הרגישה את הראש שלה נכנס לסערה שוב, זה היה יותר מידי בישבילה.
"להגן עליי?" לאריסה אמרה בזלזול.
"אז איפה היית?!" היא צעקה. הדמעות בעיניה טשטשו את מבטו המודאג של פליקס.
"איפה היית?!" היא חזרה על עצמה.
"שדיממתי, שספגתי מכה אחר מכה!"
"איפה היית?!" היא הרגישה את הדמות עולות בעיניה וגופה החל לרעוד.
לא.
היא לא תישבר.
לא מולו.
אחד הפסיכולוגים של לאריסה אמר לה שחרדה היא כמו מחלה, היא מתפשטת בגוף והיא לא עוזבת עד שהגוף נפטר ממנה בעצמו, זה יכול לקחת שעה, זה יכול לקחת ימים. זה היה מה שלאריסה הרגישה באותו הרגע, לא עניין אותה מה פליקס יחשוב עליה, לא עניין אותה מי ישמע אותם ומה ישמע אותם. היא הייתה כלואה בתוך הראש של עצמה.
"שהוא לקח את החופש שלי ממני, איפה היית?!" קולה נשבר. פליקס השפיל את מבטו.
"אתה באת להציל אותי מיריה של אקדח אבל שהייתי נעולה בחדר במשך שלושה ימים אתה חיית את החיים המושלמים שלך!" לאריסה נגבה את דמעותיה.
"אתה בידיוק כמו כולם.." קולה נחלש מעט.
"אז שלא תעז להגיד שאתה אמור להגן עליי! היחידה שאי פעם הגנה עליי זו אני!"
"סיימת?" הוא שילב את ידו, והסתכל עליה במבט משונה. היא החזירה לו את המבט הכי מאיים שיכלה באותו רגע.
"את לא מכירה אותי אפילו, מאיפה לך שאני כמו 'כולם'? את כל-כך בטוחה שהמילים שלך פוגעות באנשים אחרים, אבל היחידה שאת פוגעת בה זו את." פליקס אמר בקול רגוע אבל המילים שלו היו מספיק כדי לעצבן את לאריסה. "אתה אידיוט." היא השיבה לו. והסתכלה עליו במבט אחד אחרון שניה לפני שהוא חצה אותה ונעלם.
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שיתפה את הטראומה שלה עם מישהו שלא היה פסיכולוג, זה היה יותר מידי. המחסן, הזכרונות, הכל צף בה ברגע אחד, היא התיישבה ונשענה על הקיר והחלה לבכות. היא קברה את ראשה בברכיה ונתנה להכל לצאת. שפליקס נעלם משם והיא נותרה לבדה היה לה יותר קל להישבר, יותר קל להוריד את המגננות שלה ולפרוץ בבכי.
אבל צד אחד בה קיווה שתשמע את קולו של פליקס שוב. צד אחד בה רצה לצעוק אחריו שלא ישאיר אותה לבד פה, שלא ישאיר אותה לבכות במסדרון ושלא יתן לה להישבר. אבל במקום זה כל מה שיכלה לעשות היה לקפוא במקומה ולהסתכל על עיניו הכואבות.
"לאריסה?" היא הרימה את מבטה ששמעה מישהי קוראת בשמה, זו הייתה טיילור, היא הסתכלה עליה במבט מבוהל.
"אלוהים ישמור, את בסדר?" הדבר האחרון שלאריסה הייתה צריכה זה את טיילור פיטצג'ראלד מנסה לנחם אותה.
"שמעתי צעקות אז באתי לפה." טיילור הוסיפה, והלכה באיטיות לכיוונה של לאריסה.
לאריסה קמה במהירות ממקומה, נגבה את דמעותיה עם שרוול הסריג שלבשה, והסתכלה על טיילור.
"אני בסדר גמור." היא אמרה באדישות, והלכה לכיוון המטבח. טיילור לא ידעה ממש מה להגיד.
זה לא היה סוד שהיא לא חיבבה את לאריסה במיוחד ולאריסה לא חיבבה אותה, אבל היא לא שנאה אותה. היא סתם חשבה שלאריסה הייתה לא נחמדה במיוחד ואדישה מידי, אבל כפי שציפתה, תמיד יש יותר ממה שנראה לעין.
YOU ARE READING
Infinity ∞
Romanceאחרי שלוש שנים בזוגיות מתעללת, לאריסה קינגסלי נאלצת לברוח מהעיר שבה גדלה ולהתחיל את חייה בעיר חדשה. כדי להשאיר את הצלקות והעבר הכואב מאחור, לאריסה חיה את חייה בצורה הכי שקטה שאפשר. ונשבעת לעצמה שלעולם לא תיתן לאף אחד להתקרב אליה שוב. פליקס, נצר למש...
