Infinity ∞

פרק 52- השער

-Felix's POV-

יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת על אבא שלי.

קודם כל, המערכת יחסים שלנו זה לא כמו בסיפורי אגדות של המלוכה. שהנסיך גורם להוריו בסוף הסרט להבין כמה הם טעו בצורה שהם גידלו אותו, ואומרים לו שהוא צריך להיות מי שהוא ולעשות מה שהוא רוצה. לא, זה לא עובד ככה. אבא שלי שנא אותי מהרגע שנולדתי, ואין שום דבר שאני יכול לעשות לגבי זה. גם אם אהיה הבן המושלם ואעשה בידיוק מה שהוא רוצה ממני, זה עדיין לא יגרום אותו לראות אותי בצורה אחרת.

דבר שני, אני הייתי הכישלון הכי גדול שלו. כל החיים שלו הוא ניסה ללמד אותי דברים מסוימים, ניסה להפוך אותי לשליט המושלם. ומה אני עשיתי? לקחתי את החרב שהוא נתן לי, והפנתי אותה נגדו. אבא שלי דוגל באמונה שבני מלוכה צריכים להיות מושלמים ללא פגם, לעשות בידיוק מה שנדרש מהם, ולא לזוז סנטימטר מהנורמה כדי לא לפגוע בשם הטוב שלנו. לקח לי זמן להבין שמה שפוגע בשם הטוב שלנו זה השלטון הדיקטטורי שנוצר באינפינטי והפחד שיש אצל האזרחים, אבל היי, עדיף מאוחר מאף פעם לא. והוא לעולם לא יבין את זה.

למרות כל זה, אני לא שונא אותו. אם הייתי אומר את זה ללאריסה היא כנראה הייתה אומרת שיש לי כל זכות לשנוא אותו.  אבל מה היא יודעת?

איפה היינו? אה, כן. השער. הבעיה בשער לאינפינטי, שהוא מוביל למקום אחד. תדמיינו שדה תעופה באמצע יער. בלי כל הקטע של המטוסים, כמובן. אבל כל פעם שפותחים שער מכדור הארץ לאינפינטי, זה מוביל לשם. אף אחד חוץ מאמא שלי לא יודע איך להשתגר למקומות אחרים.
אז כיאה לשדה תעופה משונה, יש שם כמות מטורפת של חיילים. שמיותר לציין שהיו בהלם מוחלט ברגע שהם ראו אותי יוצא מהשער. הם שלפו את החרבות שלהם והפנו אותם לכיווני. לא כל יום אתם רואים את המבוקש מספר אחת.
״ציפיתי לקבלת פנים קצת יותר נחמדה.״ גיחכתי.
״שימו לב אחד לשני, הוא מסוגל להפנט אתכם!״ אחד החיילים צעק.
״כן, אני מודע לזה שאני נראה טוב. אבל להפנט? לא, אל תגזים. אני אוהב לקרוא לזה מניפולציות.״ גלגלתי את עיניי. השומרים עמדו שם בלי לזוז, בוחנים כל צעד קטן שלי. הבעיה בלהיות בן מלוכה, זה שרק אנחנו מסוגלים לעשות מניפולציות על מוחות של אחרים ולגרום להם לעשות כרצוננו. זה היה עוד שיטה של אבא שלי להפחיד את האזרחים. אף אחד לא היה חסין כלפי המניפולציות שלנו. אפילו אנחנו יכולנו לעשות אותם אחד על השני, ופה זה כבר נהפך למשחק של כוח. וזה בידיוק מה שהייתי צריך.

״תרגע.״ נגעתי בקצה החרב של אחד השומרים.
״אני לא עומד לעשות לכם כלום. אני נכנע.״ אמרתי. הם הסתכלו עליי בהפתעה. הרמתי את ידיי עם חיוך אדיש על פניי. לאריסה הייתה אומרת שאני נשמע מתנשא.

״אתה בטוח שזה שתים עשרה?״ שמעתי את אחת השומרות אומרת לחברתה.

״נו באמת, כבר שכחתם איך אני נראה?״ הצבעתי על עצמי. ״קצת מעליב.״