"אני אומר לך, היא ראתה חיזיון!" פליקס הרים את קולו. אלת'יה ישבה על הספה ושילבה את ידיה. לפני חמש דקות פליקס נכנס לביתה בסערה ומלמל מילים רנדומליות שהיא לא ממש הצליחה להבין.
"מה חשבת שיקרה?" אלת'יה גלגלה את עיניה.
"אני לא יודע מה היא ראתה! מה אם זה היה-" הוא עצר את עצמו. לא מתחשק לי להזכיר את התקופה הזו.
"תרגע, פליקס." אלת'יה השיבה.
"יש דרך לשלוט בזה?" הוא שאל.
"לא, אין. שנתת לה חלק מהנשמה שלך היית צריך לדעת שזה מה שיקרה. שכל משהו שהיא תעשה או תגיד ויעורר בך זיכרון, יוביל לחיזיון. הנשמות שלכם קשורות זה בזה וזה משפיע גם על הזכרונות שלכם. לא הקשבת לשום דבר מההסברים של אמא?" אלת'יה הסבירה. פליקס נאנח.
"אני בקושי זוכר את אמא."
היה רגע של שתיקה ביניהם.
"אתה עשית טעות פליקס. זה לא מתאים לך." אלת'יה הוסיפה.
" מה הייתי אמור לעשות? לתת לה למות?! במיוחד שהיא נראתה כל-כך מוכרת-"
"כן, פליקס, היית אמור לתת לה למות!" אלת'יה הרימה את קולה וקטעה אותו.
"אתה לא מבין את ההשלכות של זה! במיוחד עם החוקים החדשים. אסור לך להיות בקשר כזה עם אף אחד. אפילו לא עם הצללית הזו שלך, זו שהיית אמור להגן עליה-"
"אל תזכירי את זה." הוא אמר בתוקפנות. אלת'יה השתתקה. אמא הייתה מאוכזבת ממני.
"מצחיק שאתה אומר את זה, אתה כרגע זרקת את כל הסיכויים שלך להציל אותה לתיהום." היא אמרה בקול חלש. פליקס לא השיב. הוא קם ממקומו והלך לכיוון הדלת של ביתה של אלת'יה.
"קל לך להגיד את זה.. את תמיד היית הילדה האהובה על אבא." הוא אמר, יצא וטרק את הדלת בחוזקה.
הילדה האהובה על אבא. זה היה אמת. לשניהם לא היה קל לגדול בתור ילדיהם של המלך של אינפיניטי. אבל לפליקס היה פי עשר יותר קשה מלה. אביה של אלת'יה ופליקס תמיד אמר לה שהיא המוצלחת, שפליקס חלש ורכרוכי והוא לעולם לא ייתן לו את הכתר, למרות היותו בנו היחיד. למרות כל זאת, אלת'יה תמיד ניסתה לעזור לפליקס. הוא בכל זאת היה אחיה הקטן. היא מענישה את עצמה כל יום על זה שלא הייתה שם לפני שלוש שנים, ביום שאביהם החליט לשבור אותו סופית.
-----
לאריסה מעולם לא חייגה למישהו כל-כך מהר כמו שהיא חייגה לדיז'ה באותו הלילה. ידיה הרועדות החזיקו את מכשיר הטלפון שבידה שכמעט נפל.
"לאריסה?" קולה של דיז'ה נשמע מן הטלפון. זה היה אחת בלילה, לאריסה הופתעה שהיא ענתה בכלל.
"את יכולה לבוא?" לאריסה דיברה במהירות.
"הכל בסדר?" דיז'ה שאלה.
"אני צריכה שתראי משהו." לאריסה הוסיפה. הדרך היחידה לבדוק אם היא לא משתגעת, זה אם עוד מישהו חוץ מפליקס רואה את הסימן שעל ידה.
----
לאריסה שמעה דפיקות בדלת ביתה ורצה כדי לפתוח, דיז'ה הסתכלה עליה במבט מבולבל. שיערה של לאריסה היה מפוזר וזו כנראה הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותה בלי סווצרט.
"תסתכלי!" לאריסה הצביעה על הזרוע הימנית שלה. איפה שהייתה הצלקת של סימן האינסוף.
"אחלה קעקוע." דיז'ה אמרה בעודה סוגרת את הדלת.
"שיט! שיט!" לאריסה התהלכה סביב הסלון בעצבים.
"את באמת רואה את זה?" היא אמרה.
"כן?" דיז'ה ענתה בבלבול. לאריסה נעצרה והתיישבה על הספה, דיז'ה התיישבה לידה.
"מה המשמעות שלו?" לאריסה שאלה.
"זה סימן האינסוף. למה שתעשי קעקוע בלי לדעת את המשמעות שלו?"
זה לא קעקוע, מטומטמת! לאריסה רצתה לצעוק. אבל זה רק יגרום לה להשמע יותר משוגעת ממה שהיא כבר.
"את מתחרטת על הקעקוע הזה? אני חושבת שהוא מאוד יפה." דיז'ה חייכה.
"לא.. זה לא זה.." לאריסה מלמלה. היא לא תקבל את התשובות שרצתה מדיז'ה. חוץ מהעובדה שגם היא יכולה לראות את זה היא לא יכלה לתרום לה בשום אופן.
היחיד שיכול לתת לה תשובות זה הדפוק הזה עם השיער הכחול.
"לא משנה.." לאריסה אמרה בקול חלש.
"את בטוחה שהכל בסדר?" דיז'ה שאלה.
"כן..לא הייתי בטוחה אם אני אוהבת את זה או לא. ר-רציתי לשמוע חוות דעת." לאריסה שיקרה. דיז'ה עקמה את פניה.
"טוב.." דיז'ה אמרה בבלבול.
"את רוצה שאני אשאר?" היא הוסיפה.
"לא, זה בסדר." לאריסה קמה ממקומה ופתחה לדיז'ה את הדלת.
"אני מצטערת על השעה." לאריסה השפילה את פניה.
"לאריסה.. הכל בסדר? אני חושבת שעדיף שאני אשאר." דיז'ה אמרה.
"לא לא! אני בסדר גמור." לאריסה חייכה חיוך מזויף.
"אם את אומרת..." דיז'ה יצאה מביתה של לאריסה, לאריסה סגרה אחריה את הדלת ונאנחה.
במה הסתבכתי?
YOU ARE READING
Infinity ∞
Romansaאחרי שלוש שנים בזוגיות מתעללת, לאריסה קינגסלי נאלצת לברוח מהעיר שבה גדלה ולהתחיל את חייה בעיר חדשה. כדי להשאיר את הצלקות והעבר הכואב מאחור, לאריסה חיה את חייה בצורה הכי שקטה שאפשר. ונשבעת לעצמה שלעולם לא תיתן לאף אחד להתקרב אליה שוב. פליקס, נצר למש...
