Infinity ∞

פרק 29- וונדרמר

-ג'אנקואסט, שנתיים לפני-
5,000 שקל. לאריסה נאנחה לעצמה אחרי שספרה כל מטבע וכל אגורה בכספת מתחת לשטיח במקלחת. זה לא מספיק. זה לעולם לא יספיק. היא הביטה בנייר טואלט שהצמידה לשפתה המדממת. וכשזה יספיק, אני לא אחיה כדי לראות את זה. היא חשבה לעצמה. גם היה את הסיכון שדאקס ימצא את הכספת. גם אם הוא יכה אותי למוות,אני לא אגיד לו את המספר של הכספת הזו. המספר לא היה רשום בשום פתק ולא היה לו שום זכר, רק בזכרונה של לאריסה. הכספת לא הייתה גדולה מידי, ודי שטוחה בהשוואה לשטיח העבה, אז היה קל להסתיר אותה. אבל תמיד הייתה את השאלה מה יקרה? מה אם הוא ימצא אותה? הייאוש של לאריסה רק הלך וגבר. היא ידעה שהיא לא תוכל לסבול את הכאב שלה ליותר מידי זמן, היא ידעה שהיא גם לא יכולה לתת לו להנות מהסבל שלה יותר. היא לא יכלה לתת לו את התענוג של להרוג אותה. אבל היא גם ידעה שיקח לה לפחות עוד כמה חודשים לאסוף מספיק כסף בשביל החיים החדשים שרצתה כל-כך.
על יד האמבטיה היתה מונחת סכין גילוח חדה, כמו אלו שהיו פעם. ללא מקל להחזיק, סתם סכין אפורה וקטנה.

אולי החיים החדשים שלי הם לא פה. היא נאנחה לעצמה. ושהושיטה את היד לסכין, היא התפרקה בדמעות. לא ככה היא דמיינה את מותה. היא תמיד דמיינה את העתיד שלה כסבתא מצליחה שמבזבזת המון כסף על הנכדים שלה, ביחד עם בעלה האוהב. את מותה היא דמיינה כמו ב"היומן": מחזיקה ידיים עם אהבת חייה, בעודם לוקחים את נשימתם האחרונה. היא לעולם לא העלתה בדעתה שתחליט לסיים אותם בעצמה. היא לעולם לא העלתה בדעתה שתחליט למות כל-כך מוקדם.

אבל לאריסה מעולם לא היתה אישה חלשה. אם מישהו יחליט מתי אני אמות, זאת תהיה אני. היא אמרה לעצמה בעודה עוצמת את עיניה ומקרבת את הסכין לעורק הזרוע בידה הימנית, שרעדה מעט. אך לא כמו היד השמאלית שהחזיקה את הסכין. היא הביטה פעם אחרונה בכספת, וחשבה שכבר לא תזכה לראות את עצמה פותחת אותה ומשתחררת לחופשי. שזהו, זה הסוף שלה.
על מה חושבים שמתאבדים? על העצב, על הכאב? על הזכרונות הצורמים? על האנשים שיתגעגעו אלייך? מה עובר בראש שלך שאת מחליטה לקחת החלטה כזו? יחסית ללאריסה, מחשבותיה היו די מעורפלות באותו הרגע, שנכנסים לתוך סערה זה שונה מלראות אותה מבחוץ, ולהביט בעננים הקודרים ובגשם השוטף. להביט במשהו מבעית,מפחיד, זה תמיד שונה מלחוות אותו. כי אז ההרתעה נעלמת. הפחד נעלם. את כבר בפנים.

אבל כשהצמידה את הסכין לעורק, והתכוונה לחתוך אותו ולגמור עם זה אחת ולתמיד- היא הרגישה את החדר סביבה רועד מעט, ולפתע- הבזק אור סנוור את עיניה. היא עצמה אותם וכיסתה אותן עם ידיה, ולרגע היתה יכולה להישבע שראתה שם משהו, מישהו. ההבזק נעלם והיא נותרה שם, יושבת על הרצפה עם מבט מבוהל. היא הלכה לכיוון החלון של חדר האמבטיה, ושאלה את עצמה האם זה בא משם. כן, אני באמת מתחילה להשתגע. לא רק שאני דיכאונית ודפוקה לגמרי, עכשיו אני גם סכיזופרנית. היא אמרה לעצמה. עם חצי חיוך מעורר רחמים. ושבה חזרה למקום שבו ישבה, במטרה למצוא את הסכין. אך היא נעלמה כלא הייתה.