תמיד תהיתי האם המורדים הפכו אותי למנהיג שלהם רק מפני שהייתי הנסיך, או כי באמת הייתי מתאים לזה. אהבתי לחשוב שזה שניהם, למרות שכנראה המציאות היתה שהסיבה הראשונה היתה משכנעת יותר והשניה פשוט עזרה. לא רציתי שהם יסתכלו עליי שונה. נלחמתי ביחד איתם, לא רציתי סתם לפקד מהרקע ולשלוח אנשים למותם שאני לא יכול לעשות כלום לגבי זה. קיוויתי שהם באמת ראו אותי כאחד מהם.
ביום של ההוצאה להורג הבנתי שאני לא.
הכל קרה מהר, ולפני ששמתי לב- החזירו אותי לחדר בצינוק של הטירה. חדר שלא הייתי בו מעולם. ריח של עובש נדף מהקירות, היו שם כמה רהיטים ישנים שנרקבו מזמן. לא חשבתי שיש חדרים כאלו בטירה. ניכר היה שאף אחד לא היה פה שנים.
לחדר היתה דלת פלדה שהיתה נעולה בשלושה מנעולים. הייתי קשור לקיר באמצעות שלשלאות, ומחוץ לדלת היו לפחות חמישה שומרים למקרה שאברח. ידעתי שאם איכשהו אצליח לצאת ואשתמש ביכולת המניפולציה שלי- לא יהיה לזה תכלית. במוקדם או במאוחר אבא שלי ימצא אותי. הוא תמיד היה צעד אחד לפניי. לא משנה מה. גם שחשבתי שאני צעד אחד לפניו.
צעקתה של קאלייה לא הפסיקה להדהד באזניי. כמו שיר שנתקע בראש, כמו מחשבה טורדנית שלא עזבה. רציתי להגיד לה שתלך. שאני לא רוצה לשמוע אותה יותר. שאני לא רוצה לחשוב על זה. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. איפה מתחילים בכלל? אני הבטחתי לילדה הזו שאני אציל אותה. שהיא תישאר בחיים. הבטחתי לכולם שהמרד יצליח ושאני אהרוג את אבא שלי. ושום דבר מזה לא קרה. מעולם לא הרגשתי יותר חסר אונים.
דלת הפלדה נפתחה, השפלתי את מבטי. ידעתי שזה או אבא שלי או קספר. שנאתי את שני האפשרויות. השניה היתה הנכונה. קספר היה מלווה בחמישה שומרים שנתקו את השלשלאות מהקיר ומשכו אותי באמצעותם. ״בוא, הולכים.״ הוא אמר לי.
״לאן?״ שאלתי.
״הגיע הזמן שתבקר בכלא המרכזי של אינפיניטי. מבטיח לך שנתייחס אליך טוב.״
————————————
הגענו לכלא באמצעות כרכרה ישנה. עיניי היו מכוסות וידיי כבולות באזיקים. למרות שכנראה איפשהו במוח שלי היתה הדרך לבית הכלא. ביקרתי שם פעמיים. אבא שלי עשה לי שם סיור כדי להראות לי לאן כל מי שיתנגד אליי צריך להגיע. ידעתי שזה מקום נורא. שאף אחד לא באמת יודע מה קורה שם ושהפחד הכי גדול של רוב המורדים היה להגיע לשם. חלק העדיפו אפילו למות.
״חבל שהגעת למצב הזה. שתים עשרה. היית יכול להיות אחד המנהיגים הגדולים שהיו לממלכה הזו. אם רק היית מקשיב לאביך.״ קספר אמר. לא השבתי לו. לא היה לי כוח להתמודד איתו. לא היה לי כוח להתמודד עם שום דבר, למען האמת. רציתי לכבות את הכל. רציתי שהמסך השחור שכיסוי העיניים יצר ישאר לתמיד. ריק אינסופי. שום דבר. כלום.
לפני ששמתי לב, הוציאו אותי מהכרכרה. הלכנו בתוך מה שנדמה לי היה מסדרונות ארוכים. שמעתי את קולות האסירים בעמעום. לרוב צעקות ומילים לא ברורות. היה עדיף שהם היו קוראים לזה בית משוגעים.
נכנסנו אפילו למעלית, נדמה לי. ידעתי שהם כנראה יקחו אותי לתא בנפרד. כנראה בצינוק. ולא טעיתי.
״אל תדאג, אני אחזור.״ קספר צחק בעודו דוחף אותי לתוך אחד התאים. השומר שהיה מאחוריו התיר את האזיקים שהיו מחוברים לידיי, והוריד את כיסוי העיניים שלי.
הסתכלתי סביבי. הייתי בתוך תא קטן יותר מרוב תאי הכלא שראיתי בחיי. היה בו מיטת עץ קטנה ותא שירותים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. לא היה אפילו חלון. זה נראה כמו משהו מהסיוטים. חשבתי לעצמי. לא דמיינתי שכולאים אנשים במקומות כאלו.
YOU ARE READING
Infinity ∞
Romanceאחרי שלוש שנים בזוגיות מתעללת, לאריסה קינגסלי נאלצת לברוח מהעיר שבה גדלה ולהתחיל את חייה בעיר חדשה. כדי להשאיר את הצלקות והעבר הכואב מאחור, לאריסה חיה את חייה בצורה הכי שקטה שאפשר. ונשבעת לעצמה שלעולם לא תיתן לאף אחד להתקרב אליה שוב. פליקס, נצר למש...
