Infinity ∞

פרק 61 - מנת יתר

Felix's POV

״זהו?״ מלמלתי. קספר הוציא את המזרק מכתפי הימנית. לא הרגשתי שום דבר שונה. משום מה ציפיתי שזה יהיה מיידי. שיקרה משהו. לא ידעתי מה. אבל משהו.
״לבנתיים.״ קספר אמר. ״לוקח לשינויים זמן להתחיל. אתה אפילו תרגיש יותר קרוב לנפש התאומה שלך. אבל זה אמור להעלם בבת אחת.״ הוא אמר. ״נתראה מאוחר יותר.״
——————
חשבתי עליה, שוב.
על הנפש התאומה שלי, זו שאני לא מכיר, ולא אכיר. מעניין אם היא צריכה אותי בכלל. לא כולם צריכים מישהו שיעזור להם, הרבה אנשים מסתדרים בעצמם. היא בכלל לא יודעת שאני קיים. אני בספק שיש לה אפילו חזיונות. אנחנו לא מכירים בכלל.
ועדיין, לא אהבתי את המחשבה של לאבד אותה לגמרי.
קיוויתי שהיא בסדר. קיוויתי שלא אפגע גם בה. קיוויתי שהיא לא צריכה אותי בכלל. אולי באיזשהו מקום, אני הייתי צריך אותה.
גם בפעם השלישית והרביעית שקספר הזריק לי את הרעל, חשבתי עליה. חשבתי עליה יותר ויותר. ידעתי שזה כנראה אחת מתופעות הלוואי שהוא דיבר עליה, או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי. אני לא נוהג להיקשר לאנשים, על אחת כמה וכמה מישהי שאני לא פגשתי בכלל.
לאט לאט המחשבות שלי הפכו למציאות, והתחלתי להרגיש את מה שהיא מרגישה. כל דבר קטן.
בהתחלה זה היה בסדר, הנחתי שהיא סך הכל בן אדם מאוד מדוכא. יש הרבה אנשים כאלו. זה לא היה שונה מאיך שאני הרגשתי בדרך כלל. עדיין חשבתי פה ושם על עצמי, ועל הדברים שקרו לי. על האשמה שלי. היה מקום למחשבות האלו.

כל פעם שסגרתי את העיניים שלי, חלמתי עליה.
מעולם לא ראיתי את הפרצוף שלה, היא תמיד הופיעה כצללית חסרת פנים. ראיתי אותה עושה דברים רגילים של היומיום, מדברת בטלפון, לומדת, עובדת. רוב הזמן היא בילתה בחברת בחור לבן שהנחתי שהוא החבר שלה. מדהים, שתים עשרה. עד שיש לך נפש תאומה יש לה חבר.
למען האמת, הוא היה די מגעיל. היה להם את הקטע הזה שהוא עושה משהו חרא ואז מתנצל והיא פשוט סולחת לו. שנאתי את זה. כי זה היה רפטטיבי. אבל אלו היו הבעיות שלה. הזכרתי לעצמי. אני בכלל לא מכיר אותה. החיים שלה לא שייכים לשלי.
חוץ מהעצב והכעס שלה, לא כלכך הרגשתי שום דבר אחר. היא אהבה ממש את הלימודים שלה. אבל גם הרגש הזה נעלם, הנחתי שהיא פשוט הפסיקה משום מה. החבר שלה נהיה גרוע יותר ויותר. בחלומות שלי עליה הוא תמיד צעק המון. רציתי שהוא יסתום. להגנתו, הוא תמיד התנצל. לא הבנתי למה היא לא נפרדת ממנו. אני לא יודע איך זה לאהוב מישהו, אבל יש הרבה דגים בים. והוא לא הדג הכי מובחר בכל מקרה.
אבל הצללית לא עזבה.
והכאב שלה גבר.
בהתחלה עדיין היו לי חזיונות, הם הופיעו באקראיות במהלך היום. היא סבלה. והמשכתי להרגיש הכל.
האשמה והדברים שאני הרגשתי, המחשבות שלי, כבר לא שינו יותר. לא היה להם מקום. היא השתלטה על כל חלק קטן במוח שלי. שהורעל לגמרי. מהרעל, מהמחשבות שלה, ממנה.