My (VERY) Hot Mess

פרק 37-״ אין דרך חזרה״

נכנסתי וראיתי את אייל. הבנתי שזוהר כבר עידכנה אותו. האמת שבדרך הבייתה כבר נרגעתי הבנתי שזה טיפשי לכעוס כי אם הם מרגישים ככה מי אני שאעצור את זה? פשוט לא הבנתי למה היה צריך לשקר... חשבתי שהם מכירים אותי מספיק זמן. לא כל כך הבנתי איך דור היה קשור לזה ולמה ממנו אני יותר מאוכזבת. אבל שוב פעם זה לא היה כעס יותר- זה היה בילבול. אני תמיד חושבת שאני מכירה את דור הכי טוב בעולם ואז קורה משהו שמערער את הכול. קפצו לראשי מחשבות שאולי הוא שיקר לי לגבי עוד דברים, אולי הוא הסתיר ממני עוד משהו? ״צ׳יק אני מצטער״ אמר אייל בזמן שעליתי במדרגות ״אני בסדר פשוט תן לי זמן לעכל״ אמרתי בתנועות ידיים שמראות כי אמרתי את האמת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נק׳ מבט של דור:

Zohar💕: לא קיבלה את זה יפה

אני: היא כועסת??

Zohar💕: נראה ככה..דור אני ממש מצטערת שגררתי אותך לזה, באמת, אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי.. תאמין לי שלא התכוונתי.
אני: פשוט תסדרי את זה זוהר

Zohar💕: כן בטח ! אני אעשה הכול

אני לא מאמין שזה קורה לי שוב.
התקשרתי למור והיא לא ענתה.

אני: בבקשה בואי נדבר
אני: מור, אני יודע ששיקרתי אבל לא רציתי שזה יהרוס לך את הנשף
אני: תעני לי בבקשה
אני: אני בחיים לא אפגע בך אני אוהב אותך

ידעתי שהיא ראתה את כל ההודעות ובחרה לא להגיב. והתחלתי להתעצבן. אני שונא שהיא עושה את זה ! פשוט מתנתקת כי היא עצבנית. זה משגע אותי כשהיא לא עונה. היא לא מבינה שכל מה שאני עושה הוא נטו בשבילה, שאני בחיים לא אשקר לה כדי לפגוע בה או בכללי- אפגע בה. עברו כמה שעות שאני במחשבות על מור. על כל הזמן שלנו. ״דוררר״ צעקה לי אמא מלמטה משתעלת. ״נו מהה״ צעקתי בקול כועס ״בוא תעזור לי עם הקניות״ אמרה ״נו שנייה אמא״ אמרתי בעצבים, התעכבתי לכמה שניות ואז וירדתי במדרגות בחוסר רצון. הרמתי את ראשי וראיתי את אמא שלי שוכבת על הריצפה, חסרת הכרה. ״אמא? אמאא! מאוררר״ צעקתי ואז נזכרתי שהוא בעבודה. ניסיתי להעיר אותה והתחלתי להילחץ התקשרתי לאמבולנס שהגיע אחרי כמה דקות שהרגישו כמו נצח. הייתי בשוק. לא הצלחתי לתפקד. לא הצלחתי לנהוג. נסעתי עם האמבולנס לבית חולים כשאני מחזיק את ידה של אמי. כשנפתחו הדלתות של האמבולנס מלא רופאים רצו אלינו גם לאה. חברה של אמא שלי, אני מכיר אותה מאז שאני קטן, הן עובדות ביחד כבר מלא שנים. אמא שלי היא אחות בבית החולים הזה וזה היה לי מוזר לבוא לפה כשהיא המטופלת הפעם. זה הלחיץ אותי. התקשרתי למאור שיבוא מהר, בקושי הצלחתי לנשום. לאה הרגיעה אותי ואמרה שאני לא צריך לדאוג ושהיא תקבל את הטיפול הכי טוב שיש. אבל אני לא הבנתי מה קרה בכלל.. היא סתם הייתה חולה.. קצת חום ושיעולים, זה הכול. מאור הגיע בריצה ״איפה היא? מה קרה לה?״ הוא שאל ״א..ני לא יוד..ע״ גימגמתי מפחד מזה שהרופא מתקרב לכיון שלנו. לאה נעמדה ״אני חושב שהגיע הזמן״ אמר הרופא. הגיע הזמן למה? אני לא מבין על מה הוא מדבר? איפה אמא שלי? ״את רוצה שאני אספר או שאת?״ שאל הרופא את לאה. ״אני״ אמרה ובלעה את הרוק ״מישהו יכול להגיד לי איפה אמא שלי?״ התעצבן מאור ״תשב שנייה מאורי״ אמרה ומאור התיישב. ״זה לא פשוט לי להגיד ואני בטוחה שזה לא פשוט לשמוע אבל לאמא יש סרטן, כבר כמה זמן, והיא עוברת טיפולי הקרנות מאוד קשים כאן בבית החולים, היא הפסיקה לעבוד כבר לפני שלושה חודשים והתחילה בטיפולים יומיים, אני יכולה להבטיח לכם שהיא בידיים טובות מאוד ואני רוצה שתדעו שהיא בחרה לא לספר לכם כי היא חשבה שהיא תעבור את זה מהר ולא רצתה להדאיג אתכם״ מהחלק הזה כבר הפסקתי להקשיב. אני פשוט לא מאמין. היא אמרה לנו שהיא עובדת עד מאוחר אבל היא בעצם הייתה בטיפולים ואני כמו טמבל ביזבזתי את הזמן שלי עם מור. שהיא לא הרגישה טוב אני לא הייתי שם בשבילה אפילו לא קניתי לה תה. איזה מין בן אני?
הייתי אכול אשמה. חשבתי כמה שכל הריבים הטיפשיים עם מור גזלו לי זמן עם אמא שיכול להיות שמאוחר להחזיר.
פתאום כל ההעדפות שלי השתנו, עכשיו אמא הייתה במקום הראשון והשני והשלישי והריב עם מור אפילו לא תפס מקום.

מור: אנחנו צריכים לדבר

עכשיו אנחנו צריכים לדבר? כבר לא רציתי לדבר.. לא היה לי ראש לכלום הרגשתי כמו רוח. עדיין לא ידעתי מה נסגר עם אמא שלי וכעסתי פשוט כעסתי על הכול.

אני: לא צריך כבר

אמרתי וידעתי בתוך תוכי שאני אתחרט על זה.

מור: מה?

אני: מה ששמעת אני לא רוצה שנדבר לא עכשיו לא מחר ולא בעוד חודש. אין לי זמן לשטויות האלה מור

ליבי נשבר. וכשראיתי את ההודעה שלה הוא נשבר אפילו עוד יותר וידעתי שמכאן אין דרך חזרה

מור: אל תדאג, אני לא אבזבז לך יותר את הזמן יותר, ביי דור.