My (VERY) Hot Mess

פרק 68- ״שלושת החודשים הבאים״

******כעבור שנתיים *****

נק מבט של מור:

לא ראיתי את דור כבר כמעט שבוע. עכשיו שאני השתחררתי ואנחנו לא מתראים בבסיס הגעגועים הורגים אותי. כל לילה אני מחכה לשיחת טלפון ממנו לשמוע שהוא בסדר ומה עבר עליו באותו היום. **צילצול טלפון**
״אהבה שלי״ נשמע קולו ״אני מתגעגעת אליך״ אמרתי בעצב ״אני יותר״ תיקן אותי וגם לי לחייך. ״מה איתך?״ שאלתי אותו ״אני בסדר, האמת שהאוכל היה זוועה לאורז לא היה טעם של אורז הרגשתי שאני אוכל אבנים. מה עם אמא?״ שאל. אתמול מיכל לא הרגישה טוב ואני באתי לטפל בה. ״יותר טוב, מחר אני לוקחת אותה לרופא, קבעתי לה תור״ אמרתי מרגיעה אותו. דור ואמא שלו זה משהו מדהים, לא ראיתי קשר כזה מעולם. ״תודה מור״ ״אתה יודע שזה מובן מאליו כן?״ ״תדמייני שאני עכשיו מחזיק לך את היד ונותן לך נשיקה בצוואר, על האף ועל הפה״ גרם לי להתעצב שזה לא קורה במציאות ״תחזור כבר״ נאנחתי ״עוד שלושה ימים״ נאנח גם הוא. ״אני חייב מתוקה שלי אני אוהב אותך, לילה טוב״ ״אוהבת אותך גם״ השיחה התנתקה והפרצוף שלי לא יכל להיות עצוב יותר ״משהו קרה מורי?״ שאלה אותי מיכל אמא של דור ״לא, סתם אני מתגעגעת אליו, אני בסדר״ חייכתי אליה ״לא כולם זוכים לאהבה כזאת״ חייכה אלי וליטפה את פניי. אני הבנתי על מה היא מדברת. מיכל לא זכתה לאהבה כזאת. ואחרי שהתגרשה היא לא העזה אפילו לחפש מישהו, היא פחדה מגברים ולא ידעה איך הבנים יתמודדו עם זה.

חיכיתי מחוץ לחדר הבדיקה. הייתי לחוצה, פחדתי מהתשובות ועוד יותר פחדתי לבשר את התשובות לדור. ״גברת האוזר״ התקדם אלי הרופא ואני נעמדתי ״כן?״ קפאתי במקומי. ״אני מצטער, בצילומים שעשינו לה ראינו שהסרטן חזר, והוא מאוד אלים הפעם. מצאנו גרורות בהרבה מקומות בגוף והטיפול יהיה ארוך וקשה, אני מצטער אבל זה לא מצב שאפשר לצאת ממנו, תנצלו את התקופה הזאת. בכל מקרה אנחנו רוצים להשאיר אותה להשגחה היום ״ הפרצוף שלי היה חסר הבעה ״כמה זמן?״ שאלתי אותו ״אנחנו משערים ששלושה חודשים״ ענה הרופא והדמעות היו משהו בלתי נשלט. חזרתי להתיישב בכיסא מריצה בראש איך אני הולכת להגיד את זה לדור, איך אפשר לנסח את זה בכלל? איך אני אמורה להגיד לו שלאמא שלו נותרו שלושה חודשים לחיות?

ציפורניים כבר לא נשארו לי באצבעות ונכנסתי בשקט לחדר של מיכל. היתה לה מסכה על הפה שנותנת חמצן. ״היי״ אמרתי עם עיינים דומעות ״אין סיבה לבכות יפה״ אמרה ״יש עוד זמן, את לא צריכה לחשוב על זה״ ענתה מיכל בחיוך ״אני לא יודעת איך להגיד את זה לדור״ נאנחתי קוברת את הראש בידי. ״אני חושבת שכדאי שכל הבנים יגיעו לכאן לקבל את ההסבר מהרופא״ אמרה בקול חלש ומתנשף והחזירה את המסכה.

~~~~~~~~~~

נק מבט של דור:
קיבלתי טלפון מהבית חולים. עזבתי את הכל ועליתי על אוטובוס. נסיעה של שעה וחצי. שעה וחצי של דאגות והרהורים. פחדתי, למה לעזאזל קוראים לי לבית חולים? קרה משהו? מור לא עונה, יגל ומאור גם הגיעו.

הרופא הכניס אותנו לחדר שלו. ״משפחת כהן, עברנו הרבה ביחד. אתן באמת משפחה שנכנסה לי ללב, האחדות שלכם והאהבה אחד לשני מדהימה אותי כל פעם מחדש. זה נורא קשה לי להגיד לכם אבל הסרטן של אמא חזר. מצאנו גרורות במקומות שונים בגוף, אחד מהמקומות הוא אזור במוח שאחראי על הראייה, על הניתוח הדרוש נדסקס אחר כך. בכל מקרה ישנם מקומות מסוכנים נוספים שלא ניתן לטפל בהם. קשה לי מאוד להגיד את זה אבל חשבנו הרבה על דרכים לרפא אותה אבל בכל דרך נתקלנו בקשיים. אני מציע שתנצלו את שלושת החודשים הקרובים שלכם איתה״ עייני נצצו. מור שהחזיקה בידי בכתה כבר ממזמן. רציתי לשבור משהו, לטרוק את הדלת, באמת שלא הבנתי מאיפה זה נחת עליי עכשיו. יגל נאנח ומיד הלך לאמא, אני ירדתי למטה לשתות קפה.

הרגשתי ידיים קטנות נוגעות בידי. ״אתה לא חייב לדבר, רק תדע שאני פה״ קולה של מור נשמע כשהיא התיישבה לידי. ״אני פשוט לא מבין מה עכשיו? מה? יהיו לה שלושה חודשים וזהו?״ הסתכלתי אליה מתחנן לתשובות שרק אלוהים יודע לענות עליהן״
״דור יש גם ניתוח שהיא צריכה לעבור עכשיו״ נאנחה ״כדי שהיא תוכל לראות בכלל״ אמרתי בעצבים ״מאיפה אני אביא סכום של כסף כזה?״ זרקתי את הכפית ששיחקתי איתה על השולחן.

~~~~~~~~~~

נק מבט של מור:
דור הלך לכיון חדרה של מיכל ואני הלכי אחריו. במשך השיחה שלנו שמתי לב שאדם מסתכל עלינו. הוא הלך אחרינו גם במסדרון ״אמאלה״ צוויתי כשהוא אחז בידי ״מצטער אני חייב לשאול אותך שאלה״ נאנח אותו אדם ״מי זה שהלך כאן?״ שאל אותי ואני נהייתי חשדנית ״דור.. חבר שלי.. מי שואל?״ ״ידעתי!״ פרצופו היה משונה שימחה משולבת בעצב ״אני אבי, אבי כהן״

{מטרה: 85 הצבעות 40 תגובות}