My (VERY) Hot Mess

פרק 45-״לא שלך יותר״

נק מבט של דור:
לקחתי את השרשרת ויצאתי מהחדר. הסתכלתי ימינה ושמאלה שלא יראו אותי בדרך. הלכתי לחדר של מור. לא היה אף אחד בחדר. ידעתי שאם יתפסו אותי הלך עליי כי אסור לי להיות בחדר של הבנות. התלבטתי איזה מהתיקים שלה אבל אז זיהיתי את הסווצרט שלה באחד התיקים. הכנסתי את השרשרת לתוך התיק, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, וששם היא צריכה להיות. יצאתי מהר מהחדר בודק שאף אחד לא מסתכל עליי, לא שמתי לב לאן הלכתי והתנגשתי במישהי שמהר מאוד זיהיתי את הריח והבנתי שזאת מור. רציתי רק לחבק אותה כמו פעם ולהצטער על הכול, שהיא תסלח לי, שהכול יחזור לקדמותו ולהגיד לה שאני עדיין אוהב אותה. ״אני מצטער מור״ אמרתי והיא אמרה שהיא בסדר ורצתה שאני אלך. לא היה לי עוד מה להגיד. מי אני שיכנס לה שוב לחיים? אני לא מצליח לדבר לידה יותר. כל מה שתכננתי להגיד לה נכנס עמוק לתוך ליבי והלכתי משם חושב כמה שאני טיפש. כמה שאמרתי את זה על עצמי ושאחרים אמרו לי זה אף פעם לא יספיק.

השעון מעורר צילצל והשגרה החלה שוב. השגרה המעצבנת שלי. השגרה בלי מור. הלקום מוקדם, חירבון בוקר, מסדר, ארוחת בוקר, לראות אותה והיא- לא שלי, אימון קורע עם בר שאני כל הזמן חושב איך הבנים בגדוד השני מפנטזים על לזרוק אותה על המיטה, טוב כמו שאני פעם יכולתי. זה עיצבן אותי לחשוב על זה. על זה שבעוד כמה ימים שנסיים עם העבודה עם המדסיות היא באמת תוכל להיות עם מישהו מכאן- ואחרי מה שעשיתי, לא מגיע לי להיות איתה. איך שככה התנתקתי בלי לתת הסברים. ארוחת צהרים, הפסקה של חצי שעה, המשך לימודי קרב, ארוחת ערב, חירבון לילה, מקלחות ולישון. בא לי כבר להקיא מהשגרה הזאת. תהיתי אם מור ראתה את השרשרת, ומה היא הרגישה כשהיא ראתה אותה. המפתח ללב שלי זאת היא וזה תמיד ישאר ככה.

הגיעה הפסקת הצהריים ונשכבתי על המיטה ״וואו״ שמעתי כמה בנים אומרים
״בת בחדררר מקובסקי שים עליך משהו״ צעק ויימן. פתחתי את עייני וראיתי את מור שועטת פנימה בפרצוף כועס הבנתי שזה משהו שאני עשיתי וישר נעמדתי ״אתה לא מתבייש?״ צעקה. אוי לא, זה לא נשמע טוב. ״באיזה קטע אתה אומר לכולם שאני שלך?״ המשיכה לצעוק ״מה על מ--״ניסיתי להגיב ולא הצלחתי כי היא קטעה אותי. ״אני לא מבינה בכלל באיזה קטע? כאילו להשפיל אותי עוד יותר?״ אמרה בעיניים דומעות ורותחות מעצבים. פשוט השתתקתי, והנשמות שלי הפכו קצרות ומהירות. ״אני כל כך לא שלך דור! שכולם ישמעו אני לא שלךך!! אני מצטערת שאפילו הייתי״ את החלק הראשון צעקה ואת החלק השני אמרה בקול חנוק ויצאה בסערה מהחדר. היא הותירה אותי חסר מילים. והמשפט האחרון שלה פשוט שבר אותי. ״אווצ׳״ שמעתי קול ברקע ואני חבטתי בחוזקה במיטת הקומותיים שלי. כל כך חזק שנקעתי את היד. הלכתי לאחות והיא חבשה את הנקע. הגיע לי הכאב הזה, שהיה כואב מאוד אפילו, אבל לא השתווה אפילו לרבע מהכאב שהיה בתוכי. המילים שלה הדהדו בראשי. היא הצטערה על זה שהיא הייתה איתי.
~~~~~~~~~~~~~~~
נק׳ מבט של מור:

כל כך כעסתי רטחתי מעצבים. שמעתי כמה מהחיילים שלי מתלחששים על זה שאני של דור, והרי כולם פה משקשקים ממנו. אז הלכתי ופרקתי עליו בפעם הראשונה את הכול, למרות שחלק היה שקר. אבל באמת כעסתי. כעסתי כל כך שהעצמות שלי בערו. מסכנים החיילים שלי שפרקתי עליהם את הזעם.

היום חוזרים הבייתה. כבר יותר משבוע וחצי שלא הייתי בבית. התגעגעתי לאייל וזוהר שהבנתי שהם כבר שוכבים והעניינים לוהטים, התגעגעתי לאבא ולאמא וכמובן לאגמי והצמות לכיתה. ארזתי את דבריי עם בר ודקה לפני שיצאתי נזכרתי שהשאלתי לה סווצרט. ״בר איפה הסווצרט שנתתי לך?״ צעקתי לה. ״בתיק שלי את יכולה להוציא אותו?״ שאלה ״בטח״ עניתי וחיפשתי את הסווצרט בתיק. ״מה״ היה הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מהפה. ״מה קרה?״ שאלה בר ״מה זה עושה פה?״ שאלתי אותה כשהחזקתי בשרשרת שדור נתן לי ואני זרקתי. ״זה לא שלי״ אמרה ״אני יודעת, זה שלי. טוב, היה שלי עד שזרקתי את זה״ אמרתי מופתעת. ״זה מוזר״ אמרה בר. שמתי את השרשרת בתיק שלי. לא ידעתי מה לעשות איתה. כמה שאני רוצה לזרוק אותה שוב, פשוט לא הייתי מסוגלת. וזה עיצבן אותי.