My (VERY) Hot Mess

פרק 71- ״בואי אמא״

כעבור שלושה חודשים:

היום דור משתחרר מהצבא. סוף סוף אני אוכל לראות אותו כמו שצריך. המצב של מיכל יציב אך לא מזהיר. בהתחלה דור כעס כשהיא התנגדה לטיפולים הכימותרפיים אך הוא הבין עם הזמן. מיכל מעדיפה לבלות את הזמן שנותר לה עם המשפחה ולא בבית חולים.

נק מבט של דור:

גזרתי את החוגר ונסעתי הבייתה. מחכה בקוצר רוח לראות את אמא מור והאחים שלי.
״הגעתייי״ קראתי כשנכנסתי בפתח הדלת והופתעתי לראות את אייל, זוהר, מירי, ארנון ואגם בנוסף למשפחתי ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי את אייל בהלם טוטאלי. לא ציפיתי לזה בכלל. זאת הפעם הראשונה שכל המשפחה שלי עם כל המשפחה של מור. ״בוקר טוב מירי, מה נשמע ארנון״ עברתי אחד אחד ואמרתי שלום. ״אני לא מאמינה שהבן שלי סיים צבא״ אמרה אמא בעיינים דומעות ואני חיבקתי ונישקתי אותה. ״זוהר מתי את משתחררת? שאלתי בקול מתגרה ״בעוד כמה חודשים״ השיבה בקול ציני ״עזוב תראה איזה יפה היא במדים״ זרק אייל מרחוק. הריח מהמטבח היה משגע ואני תהיתי איפה מור. מרוב שהייתי רעב מצאתי את עצמי מהר מאוד במטבח ומור עמדה שם ובדיוק עירבבה את התבשיל שהיה בתוך הסיר. ״לא באה להגיד שלום״ חיבקתי אותה מאחורה ונשקתי לה מאחורי האוזן ״אומייגאד דור״ קפצה לחבק אותי. לא ראינו אחד את השני כבר כמה ימים טובים ״רגע תני לי עוד קצת להריח את הריח שלך״ נאנחתי מחבק אותה חזק ״האוכל דור האוכל״ צחקה ואני הנחתי אותה בחזרה ברצפה.

מהר מאוד התיישבנו סביב השולחן. אהבתי את התחושה המשפחתית הזאת. רציתי להקפיא את הרגע הזה, שישאר בדיוק ככה, כשכל מי שאני אוהב נמצא סביב שולחן אחד. ״מה אתה מתכוון לעשות עכשיו דור?״ שאל ארנון בזמן שאכל מצלחתו. ״בעיקרון ללמוד.. חשבתי אולי ארכיטקטורה ועיצוב מבנים״ אמרתי בגאווה. תמיד אהבתי מבנים, סוגי בנייה, תמיד עניינה אותי ההיסטוריה של הדברים ולכן הגעתי למסקנה שכנראה העתיד שלי טמון שם. הרגשתי את היד של מור שהונחה על ירכי והחום שהתפשט שם.

כעבור 3 חודשים

נק מבט של מור:

הכל קרה כל כל מהר, הוזעקנו לבית החולים כשהמצב של מיכל התדרדר והרופאים אמרו שזה הזמן להיפרד. עם כמה שהיינו ׳מוכנים׳ לפרידה הזאת, כמה שאפשר כן?, זה עדיין היה הדבר הכי קשה בעולם. העיניים החלולות והדומעות של דור קרעו את ליבי, ידעתי שאני צריכה להיות חזקה בשבילו.

מיכל ביקשה זמן לבד עם כל אחד ואחד מהבנים וגם זמן איתי. איזה כבוד. חיבקתי אותה זולגת דמעות ״ מור׳קה, ילדה שלי, תשמרי עליהם טוב? תשמרי לי על דור, שלא יעשה שטויות״ הנהנתי לחיוב ונשקתי על ידה. עיניה נעצמו לאט לאט ובנשימתה האחרונה הן נסגרו לגמרי.

עמדנו מסביב למצבה בחיוך משולב עם עצב, כי ידענו שפה קבורה לוחמת. ״אמא, הרופאים נתנו לך 3 חודשים אבל לך זה לא הספיק, את רצית עוד שלושה. חצי שנה קשה מאוד שלא וויתרת לרגע. איך כעסתי עליך שהפסקת את הטיפול, חשבתי שאת וויתרת על החיים שזהו שחשבת שהגיע הזמן שלך, עכשיו כשאני עומד פה היום, אני נזכר בחצי שנה הזאת, חצי שנה של חיוכים של ארוחות משפחתיות, חצי שנה של חיים. אמא אני אוהב אותך. אני מקווה שאת רואה אותי אי שם למעלה ושתדריכי אותי בחיים הלא פשוטים האלה, שתמשיכי לחזק אותי כמו שרק את יודעת. אמא, את תמיד איתי בלב״
הוא נשק למצבה ונעמד לידי. אייל טפח על כתפו ואני החזקתי בידו ונשקתי לכתפו. ״דיברת יפה״ אמרתי דומעת והוא התאפק לא לבכות. הפעם היחידה שראיתי את דור בוכה הייתה בבית החולים, זה שבר אותי לראות אותו ככה.

כל המשפחה מצד מיכל הגיעו לשבעה. אני ארגנתי הכל את הקייטרינג, המזרונים שעליהם דור ומשפחתו ישנו, ההלוויה, מודעות האבל.
הרגשתי מוטשת והייתי זקוקה לשינה אבל לא יכולתי להירדם בלי דור. המבט שלו הרג אותי, מבט עצוב אבל במין עצב שלא נתפס. ניסינו לשמור על אווירה שמחה כי ידענו שמיכל לא הייתה רוצה אחרת. התמונות שהיו פזורות בבית הרגישו כל כך חיות כאילו היא עוד מעט תיכנס בדלת.

הרגשתי שמשהו עובר על דור ״היי הכל בסדר?״ ניגשתי אליו ״כן.. אני בסדר״ הסתכל על הריצפה ״אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי״ ליטפתי את פניו ״אני יודע״ אמר ונישק את מצחי. משהו בדיבור שלו, השתנה.
אני יודעת שקשה לו אבל יש לי הרגשה שהוא מסתיר ממני משהו ואני לא ארגע עד שאדע מה זה.