רץ כדי למצוא אותך - BxB

1- איך אפשר היה להציל את האנה בייקר?

כל הרעש וההמולה של תל אביב? לעזאזל; להכפיל את זה במיליון. זאת ניו יורק. אחרי זמן רב שלא יצאתי מהארץ, וכמה שבועות של סגירות בבית, ההלם התרבותי מכה בי, אבל אני נחוש בדעתי, גם אם צריך מעט שכנוע עצמי, יהיה בסדר, קטן עליך. טוב, לפחות אני רוצה להאמין. אף פעם לא טסתי לבד, ובטח שלא למטרת מגורים.

התחלתי לנופף באוויר, תופס את המונית הראשונה שמסכימה לעצור ברחוב הסואן. אפשר רק להגיד תודה לאלוהים, אם הוא נמצא אי שם, שלא הביא לי פוסט טראומה מכל התאונות שעברתי, אבל באותה הזדמנות גם לצרוח עליו על כל שאר הדברים. מלמלתי לנהג לנסוע לבית מלון בכפר, מקום יפייפיה שתמיד היה ברשימת המקומות שרציתי לבקר, קיוויתי שאהיה שם עם מייקל, אבל הוא מאד מדויק במקומות בהם הוא רוצה לצלם, כדי שיראו בדיוק כמו שהחזיונות בראש שלו נראים, הדבר הראשון שאני שם לב כשאני נכנס למונית, הוא כמה הריח פה שונה לעומת הארץ, וכשאני מסתכל מהחלון לנופים המשתנים, המציאות מכה בי, ואני מבין שלראשונה בחיי, אני לבד. בארץ זרה.

החדר בבית המלון עצום ונראה נהדר, כשאתה גדל במקום מוזנח, כל מה שאכפת לך הוא שלא יהיה לחדר המגורים ג'וקים כאלה ואחרים שיקפיצו אותך באמצע הלילה, עם הזמן נהייתי מומחה בריסוס דאודורנט והקמת מלכודות מיוחדות שנועדו להרג החרק העצל, ללא לכלוך הנעל שלי. אבל חדר המלון היה עצום בגודלו, עם מיטה זוגית מפוארת בעלת חופה מפוארת שתמיד חלמתי עליה, אפילו היה חדר עבודה נפרד, למקרה וארצה לעבוד, על מה? שוב, אלוהים יודע. האווירה הייתה כפרית ונחמדה, אמנם בפנטאהוז שעזבתי הכל היה לבן ומעוצב בצורה מינימליסטית שלא מביישת אישה לבנה בשנות ה25 לחייה, אבל הצלחתי להתחבר לגווני החום וסגול שעוצבו בקפידה במלון. אם היה לי את הטלפון שלי הייתי עושה סט צילומים לאינסטגרם. לקנות טלפון, התחלתי להכין רשימה של דברים שאצטרך לעשות. או שלא? אם אני לא מתכוון ליצור קשר עם אנשים מהארץ, אין לי צורך בטלפון. מוטב שהשארתי אותו מאחור. אבל אולי אני אכיר פה אנשים שאצטרך להתקשר אליהם?

ניתן לזמן לעשות את שלו.

בית המלון שוכן במקום שקט ושומם, אך יפיפיה ושופע טבע, ביציאה הראשונה שלי לרחוב הצלחתי להבחין בבית קפה בודד וחנות ספרים מקומית, תמיד העדפתי כאלה, הן בדרך כלל מחזיקות מדף ספרים יד שנייה, אין דבר יותר מרתק מלקרוא ספר ולצפות בקריאה של אדם אחר, הדגשות, סימונים, כתמי דמעות. זה כמו סיפור נוסף בפני עצמו, אולי אף יותר מעניין, אהבתי לקרוא ספרים לסמן בהם ולהחליף עם חברים.

לא היו הרבה אנשים ברחוב והעדפתי כך, רציתי את השקט והשלווה. רק אני וכמה חתולי רחוב, שנראו נקיים להפליא. לא יכולתי שלא לחייך.

נכנסתי לחנות הספרים וקניתי שלושה רומנים חדשים, מחברת כתיבה ועטים. המוכר הרים את מבטו אלי, אמר את המחיר, החזיר לי עודף, וחזר לגלול באינסטגרם. חייכתי בשנית, לעצמי. כמה נחמד כשאתה קונה דבר והמוכר רק אומר לך את המחיר, ולא מעבר. הדברים הקטנים בחיים באמת מרגשים.