אני מחליט שהגיע הזמן להתבגר, היום הוא היום בו אני עונה למייקל, דחיתי את זה מספיק זמן, ובכלל, מה לעזאזל נסגר איתי. החבר הכי טוב שלי רוצה לדעת שאני חי, שאני חי.
אבל במקום זה אני הולך לחנות מוזיקה וקונה את הפסנתר הכי יוקרתי שהם יכולים להציע לי, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה, ילד?" המוכר שואל.
"כן, עם משלוח עוד היום, אני אוסיף לך מאה דולר בשביל משלוח עכשיו" עם הזמן למדתי שכסף באמת קונה כמעט הכל.
הוא מסתכל עלי במבט לא מאמין וממלמל לעובד שלצידו "הילדים העשירים האלה" בספרדית, דבר שקצת מגוחך מצידו, גדל פה דור שלם על סדרות ספרדיות, אתה כבר צריך לצאת מנקודת מבט שכל אדם ברחוב דובר גם הוא את השפה.
אני מתעלם מההערה שלו כי אין לי כח לריב או ללכת לחנות חדשה והפסנתר הזה הוא הדבר הכי יפה שראיתי בחיי.
שעתיים אחרי, והוא כבר מתנוסס באמצע הסלון שלי, אני מתחיל לרפרף עליו במנגינות עד שאני מוצא את המלודיה המתאימה, בהתחלה רק ממלמל מילים והתחלות של משפטים, עד שיוצאים לי בתים שלמים מהבית, לאחריהם פזמון ואז השיר שלי כבר בנוי. אני חוזר לתחילתו ומנגן שוב, מוצא את התיקונים הקטנים כדי להפוך אותו למושלם.
הטלפון שלי מצלצל כשאני באמצע לשיר את היצירה החדשה בשלמותה, אני עונה לקנדל ולא מפסיק את השיר, נותן לי לסיים אותו.
"פאאאק" הקנדל צועק כשאני משתתק.
"מה דעתך?" אני שואל.
"תקשיב, וואו. לראות קליפים שלך זה משהו אחד, לשמוע אותך שר? ועוד באנגלית כשאני סופסוף יכול להבין? מדהים. מדהים. מדהים" הקול שלו עולה בכמה אוקטבות כשהוא מתרגש, "לא חשבתי שאתה עדיין כותב".
"האמת שזה השיר הראשון שאני יוצר מאז שעברתי" אני מתוודה, "אני אפילו לא מרגיש שהקול או הנגינה שלי חלודים".
"אני יכול לבוא ותעשה לי מופע?"
אני צוחק, "בטח" קהל קטן לא יזיק לי.
חצי שעה אחרי הוא מופיע אצלי עם מצלמה, "גנבתי לג'סטין, אנחנו חייבים לצלם את זה" הוא מכריז.
אני כותב אלבום שלם באותו יום, במובן מסויים זאת יכולת שתמיד הייתה לי, הייתי יכול להוציא אלבום כל חודש במקום כל שנה כמו כל האמנים, כי הייתי כותב ומלחין הכל בימים בודדים, ההפקה עצמה הייתה החלק הקשה, כך כשעכשיו אני לא צריך לצלם קליפים במשך ימים או לעשות מיקס לכל ההקלטות, אני יכול פשוט לנגן, לתת לקנדל לצלם אותי כשהוא משתדל לא לצעוק בהתלהבות ברקע, וזה האלבום האהבה הכי מסובך שאי פעם כתבתי.
מצד אחד, הוא אלבום אהבה לכל דבר, הוא רומנטי, הוא מציג אותי מאוהב מעל הראש, אבל מהצד השני, אפשר לראות שם את כל הדברים שפחדתי להכניס לאלבומים הקודמים, אפשר לראות את כאב, הזכרונות והחששות, כל הדברים שהייתי מכניס בתור רמזים בודדים בקליפים כעת צפים על פני השטח כשאני נותן להם יותר מקום.
אני זוכר כשהרבה דברים החלו לצוף ברשת, כולם מצד אחד ריחמו עלי והרגישו רע בשבילי, אבל מצד שני אני הוצאתי שירים על סקס ובחורים אחד אחרי השני, שירים מטומטמים ושמחים. אז הקהל היה מבולבל, איך מישהו כזה שבור, יכול להוציא שיר כל כך אנרגטי?
היו כאלה שאהבו את זה והגיבו "יעעאס תראו אותו עושה מניפסטיישן לחיים שהוא רוצה" והיו אחרים שכעסו, הם "רצו 'לראות את ה'"אני האמיתי'", מתי הוא יחזור להוציא שירים על נושאים רציניים?" הם לא אהבו את העובדה שקרו לי דברים שלא רציתי לשיר עליהם, לא הייתי מפסיק לקבל תגובות "מה לגבי מארלין, למה אתה לא שר עליו? ובכלל, אחד החברים הכי טובים שלך התאבד, אפילו שיר אחד לא כתבת עליו?"
כמובן שכתבתי על כל מה שהם ביקשו, כתבתי ושרתי המון, על כל דבר בחיי, בין אם זה שיר על הקפה של הבוקר או האירועים הקשים בחיי. אבל מכאן ועד להוציא אותם שכולם ישמעו ויבקרו? זה דבר אחר לחלוטין. שנאתי את חוסר הפרטיות שהפרסום הביא לי, אז אם בשנים הראשונות הוצאתי כל שיר שעלה לרוחי, לקראת הסוף הייתי מצמצם בדברים שהסכמתי לעצמי לדבר עליהם בשירים.
YOU ARE READING
רץ כדי למצוא אותך - BxB
Romanceלהנרי היה כל מה שאדם יכול לחלום עליו - הוא זמר מפורסם, אהוב על אין-ספור מעריצים. עם כסף, תהילה, מסיבות נוצצות, ומכוניות יוקרה, חייו נראו מושלמים כלפי חוץ. אך כל זה לא מנע ממנו להרגיש ריק מבפנים. אחרי שבועות של דיכאון, סגור בחדרו ובאותם בגדים, הוא מח...
