Dangerous fight [3]

פרק 1- זו אני, חרבות וסכינים

ליליאן-

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי להתעסק בסכינים. זו הייתה האהבה שלי, המומחיות שלי. אני אוהבת את התחושה של השליטה, של היציבות בידיים שלי. זה מעניק לי כוח, דבר שבלעדיו נשים לא שורדות בעולם המאפיה.

הנשים במאפיה רכרוכיות, חלשות וצייתניות.
אך אני לא כמותן, אני כמו פנתר. פועלת בפזיזות, קרה ומרוחקת. לרוב אני לא נוטה להתחבר לאנשים בקלות, אך עם בלה וסילביה המצב היה שונה.

רפאל, אחי הגדול והקאפו האכזרי וברונו, אחי התאום והמגונן. שניהם מנסים לשמור עליי, מסרבים לשחרר אותי ולתת לי להתפרע. אך אני? שמה זין אחד גדול.

בגדי הקרב שלי הם בצבע שחור ואדום, ממש כמו צבע הדם. חגורת הנשק שלי, גם היא מורכבת מסכינים בגדלים שונים. והשיער שלי?
שטני פרוע עם נגעים של שחור.

תמיד אמרו לי שאני נמוכה ולא מזיקה, אך הם מזלזלים בערכי. הנמוכות הן הקטלניות ביותר, החזקות ביותר. קשה לקרוא את הבעות פניי וקשה לי להפגין אהבה, אך לאנשים מסויימים אני נורא אכפתית.

האנס ששפוף תחתיי מתחנן לרחמים, מזיין לי את השכל בזיבולים מיותרים. הוא לא ידע שראיתי אותו נוגע באישה הנחמדה ההיא, הביישנית. ועכשיו, הוא סובל כשעורו נקרע מעליו.

"אנסת אותה?" אני שואלת שוב בטון קר, האנס המזורגג מסתכל עליי כאילו אני השד של השטן בכבודו ובעצמו. הוא מגמגם ומניד בראשו בפאניקה.

"נשבע.. לך נש..בע שלא!" הוא מושיט את ידיו קדימה בהתחננות, מנסה להגן עליו מפניי. אני בועטת לו בצלעות ואני שומעת את רגע השבירה שלהן, הוא צורח ועל פרצופו דם ודמעות.

אני צוחקת "אתה יודע מה אני חושבת?" אני אוחזת בשיערו ומושכת אותו אליי, תופסת בלשונו "אני חושבת שאתה שקרן" ואני חותכת אותה, הוא פוער את עיניו והאימה כתובה לו על הפרצוף. הוא מתכווץ בכאב והדם משפריץ לכל מקום, גם על בגדיי וידיי.

הוא לא יכול לדבר.
הוא רק מביט בי בפחד ונדחק אל הקיר.

"אתה יודע מה הסוף של אנסים כמוך?" אני ממשיכה בשאלות, קולי תקיף ומאיים. האיש מנענע בראשו, עוצם את עיניו וממתין למכה הבאה שלי.

"תפקח את העיניים!" אני נובחת, הוא עושה כך מייד ואני מחייכת בשביעות רצון. אני מתקרבת לאוזנו, מסניפה את ריח האלכוהול שנודף מפיו ומסננת "מוות" ואז אני מרימה את הסכין הענק והחד שלי, וחותכת לו את צווארו, קורעת את עורו.

הוא צורח, עד שלא נושם עוד.

אני מגחכת, מסדרת את חגורת הנשק שלי ונעצרת כששומעת רעש מחיאת כפיים מגיעות ממקום לא מוסבר.

"יפה יפה, יכולת להפוך את המופע לטוב יותר" הקול הזה מצטלצל באוזני טוב, ויש בי חשד קל למי הוא שייך.

אני נדרכת, מחפשת את הדובר בעיניי עד שנתקעת על גג בית רעוע מעליי. אני לא רואה מיהו אך מזהה היטב את קולו, הוא מתקדם על הגג צעד אחד ואז קופץ אליי באלגנטיות ונוחת על שתי רגליו.

ג'וליאן בכבודו ובעצמו.
הסיוט שלי.

אני פולטת נשיפה נרגזת "מה אתה עושה כאן לעזאזל?! אתה עוקב אחריי?".

עיניו האפורות של ג'וליאן זוהרות מעט בחושך ונראות מחוייכות, כאילו צוחק עליי "הייתי חייב לראות אחרי מי יצאת בלהט שכזה" הוא מעיף מבט קצר אל הגופה ואומר "מי זה".

שיערו בצבע שוקולד מריר, לא עושה לי שום חשק לתיאבון.

"לא עניינך" אני אומרת בקצרה, מסתובבת ומתרחקת ממנו בהליכה מהירה וקצבית. ג'וליאן מדביק אותי במהירות "רפאל וברונו יודעים מהעניין?".

אני מגלגלת את עיניי, משדרת לו ריחוק ושנאה טהורה "תלשין עליי?".

"לא".

אני מסדרת את חגורת הנשק "הם יודעים".
אני מגיעה אל האופנוע שלי, עולה עליו וחובשת את הקסדה.

"אני בטוח שהם לא מרוצים מזה" ג'וליאן מהרהר בקול, אני מניחה את רגלי על דוושת הגז בהתעלמות מופגנת.

אני נותנת לו מבט של לך תזדיין ולוחצת על דוושת הגז "לא אכפת לי!".

אני נוסעת במהירות, לא מבינה איך לא חשדתי שעוקבים אחריי. זה לא מתאים לי. אני מגבירה את הלחיצה על דוושת הגז בדיוק כששומעת אופנוע מתקרב אליי מאחור ועוקף איתי, נותן לי גל של רוח חזקה המעיפה את שיערי ועוצרת את נשימתי.

איזה בן זונה הוא.

אני שונאת אנשים, כבר ציינתי את זה?

רפאל וברונו בהחלט יודעים על העובדה שאני מסכנת את עצמי ויוצאת למשימות הרג. כבר כמעט שנה שזה ככה והם ממש לא אוהבים את זה, והאמת היא.. שאני ממש לא שואלת אותם.

אלכסנדר, השם שלו עושה לי עצבים.
הוא היה האנס של סילביה, הוא פגע בה במשך כל הילדות, הרס את התמימות שלה ולקח אל בתוליה.

הבטחתי לעצמי למנוע כל מזדיין שרק ינסה לפגוע בנשים צעירות. אני מסתובבת בברים, קולטת אותם. בנוסף לזה, אני מוציאה רשימת שמות כל שבוע מהמחשב שלי, לומדת על חייהם של הטרף שלי.

צריך ללמוד אל החולשות שלהם לפני שמגיעים לזירת רצח.

השם שלי הוא ליליאן, ושם הציבור שלי הוא-

הפנתרה השחורה.

ושוב... יום למחרת, אני מופיעה בחדשות מוסוות בברדס שחור וחרב ביד.
חרבות וסכינים.
זו אני.