אקסל
לא שמעתי מסופיה דבר מאז יום הולדתה. לא ידעתי למה ציפיתי, אולי שהיא תקפוץ ישר לידיי כי זכרתי את יום הולדתה והגעתי לאחל לה מזל טוב?
בעבודה תומאס לא אמר לי דבר. הוא המשיך להתעלם מקיומי אז לא יכולתי לנחש מהן כוונותיה של סופיה. רציתי לדעת האם סופיה הייתה מוכנה להעניק לי הזדמנות אחרונה או שהיא וויתרה עליי לתמיד.
בכל יום הסתובבתי עם כובד עצום בבית החזה וברגליי, ושום דבר לא הקל על כך. לא הריצות ולא חדר הכושר, לא משחק כדורסל עם חברים וגם לא סרטים וסדרות סתמיים בטלוויזיה.
שום דבר.
רציתי לקפוץ ולרוץ, לברוח ולחזור. לא ידעתי מה הלאה.
אם סופיה תוותר עליי, מה אעשה? אמשיך כרגיל? אחזור להיות אקסל הישן?
לא, זה מאוחר מידי.
"תתקשר אליה." קמילה אמרה לי בזמן שישבנו ואכלנו ארוחת ערב בביתה.
"למי?"
"לסופיה!" היה רק חסר שהיא תגיד 'דה!'.
"למה אנחנו מדברים על סופיה?" לא רציתי לדבר עם האקסית שלי על הבחורה שאהבתי.
"כי אתה זועף." היא רגנה. "הפרצוף הזועף לא מתאים לך. ראיתי אותך זועף רק כשזה היה קשור לסופיה."
"לא נכון!" ואז הרגשתי על מה היא מדברת. המתח במצח שלי היה גדול יותר מהרגיל.
"תעזור לסופיה להבין שאתה רציני הפעם." היא אמרה נחרצות. "זה לא יקרה אם תעלם!"
"אני לא רוצה לחנוק אותה."
קמילה הרימה גבה. "כי זאת הסיבה שבגללה אתה לא כותב לה, נכון?"
כמו תמיד, קמילה הכירה אותי היטב.
"ואם היא תחליט שזהו זה?"
"אז אתה תתמודד עם זה כמו גבר."
"אני לא יודע."
"אני יודעת."
המשכנו לאכול את הפסטה בדממה נוחה, כשהטלפון שלי זימזם על השולחן.
הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר כשראיתי את השם על המסך.
סופיה: נוכל להיפגש הערב?
אני: כן! באיזו שעה ואיפה?
סופיה: תוכל להגיע אליי בשעה שמונה?
אני: אני אהיה אצלך בשמונה.
הבטתי בשעה וראיתי שהשעה כבר 19:15.
"סופיה?" קמילה שאלה, ניצוץ של שעשוע בעיניה.
"כן." עניתי לה, והרגשתי כאילו לבי עמד לצאת מהחזה שלי. "היא רוצה שאגיע אליה בשמונה."
"מצוין! אז יש לנו 20 דקות להתאמן על מה שתגיד לה." היא מחאה כף ונשענה על מרפקיה על השולחן.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Romance*הסיפור הושלם* סופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת ש...
