לאחות את שברי הנשמה

פרק 50

אקסל

חריקת מכונית.

קול הלם הפגיעה.

צרחה.

התעוררתי שוב, מכוסה זיעה קרה. עבר כבר שבוע מאז אותו יום שסופיה ברחה ממני.

לא הייתי בטוח שאי פעם אשכח את היום הזה.

עצמתי את עיניי וכיסיתי אותן בידי, מרגיש את פעימות לבי הולמות בכלוב בית החזה שלי.

לא ידעתי מה לעשות.

הייתי משותק.

אחרי שהצלחתי להוריד את ידיי מעיניי, בדקתי את השעה בטלפון הנייד שלי וראיתי שהשעה רק 3:37 לפנות בוקר.

המשכתי להתהפך במיטה, אך ללא הואיל.

לבסוף קמתי מהמיטה וניגשתי למטבח, שם הכנתי לעצמי כוס קפה שחור חזק. אחרי שהכנתי את הקפה, ניגשתי לספה והתיישבתי עליה מבלי להדליק טלוויזיה.

הדממה בדירה שלי הייתה חזקה מספיק עבורי.

לגמתי מהקפה, והתענגתי על המרירות. קיוויתי שהוא יצליח לעורר אותי כי בעוד כמה שעות הייתי צריך לצאת לעבודה, וגם ככה פישלתי בה אינספור פעמים בשבוע האחרון.

מדס הציע לי לקחת חופש, לנקות את הראש ולחזור כמו חדש אבל ידעתי שאני לא מסוגל. הייתי צריך משהו שיעסיק אותי מהתמונות שעדיין סירבו לעזוב את הראש שלי.

"היא בסדר." מדס אמר שוב ושוב. "אישרו לה כבר לחזור לעבוד!" הוא חזר על כך אבל עדיין לא יכולתי להירגע.

אחרי שסופיה ראתה אותי ואת קמילה בבית הקפה אוחזים ידיים, היא ברחה ואני רדפתי אחריה.

המילים שהיא אמרה...

אני שונאת אותך!

הרסת לי את החיים!

היו הדבר הנורא ביותר ששמעתי. לא הצלחתי לנשום. כשהיא קפצה לכביש, והמכונית לא הצליחה לבלום בזמן בגלל הגשם- באותו רגע הלב שלי נדם.

החבטה, סופיה הצורחת, האנשים שהתאספו סביבנו כשאני קפאתי, לא מסוגל לעשות דבר מלבד לצפות בה מונחת שם.

הנהג שפגע בה היה זה שהזמין אמבולנס ונשאר עד שלקחו אותה. רק ברגע האחרון צרחתי לפרמדיקים שאני בן הזוג שלה, והם אישרו לי לנסוע איתם.

סופיה הייתה מחוסרת הכרה אבל לא נראו פציעות קשות.

"האישונים מגיבים, הפגיעות נראות שטחיות. בבית החולים יוודאו שהיא לא סובלת מדימומים פנימיים או פגיעות מערכתיות אחרות."

הם המשיכו לדבר ביניהם והסבירו לי גם כן כמה דברים, אבל לא יכולתי להבין מה הם אומרים. החזקתי את היד החיוורת של סופיה, והתפללתי שהכול טוב אתה. התפללתי שהיא לא נפגעה קשה.