לאחות את שברי הנשמה

פרק 47

סופיה

הייתי חרדה מהחזרה לקופנהגן. לחיים שלי. או יותר נכון, הייתי חרדה מהחזרה לעבודה בחנות הספרים כי לא הצלחתי לתאר לעצמי איך אוכל להמשיך לעבוד עם קמילה.

ידעתי כי בכל פעם שאביט בה, אראה אותה ואת אקסל מתחבקים על הגשר ההוא, אחרי שהם הסתירו את האמת ממני.

מילה ותומאס פגשו אותי בשדה התעופה ביחד עם טום, מחבקים אותי ארוכות.

"התגעגענו." מילה אמרה.

"איך את עכשיו?" תומאס התעניין וחיבק אותי.

"יותר טוב." עניתי בכנות. "או לפחות ככה אני חושבת."

ישראל הייתה בריחה נחוצה מחיי, אבל ההתמודדות האמיתית הייתה בעיר שהזכירה לי את האדם שנאלצתי לשחרר.

לפחות ידעתי מה אני הולכת לעשות- להודיע על התפטרותי מחנות הספרים ולהשלים את 6 חודשי התראה מראש.

ואז תכננתי לחפש מכון נוסף לעבוד בו כדי להגדיל את קהל המתאמנות שלי בכדי לפתוח סטודיו משלי בבוא היום.

המטרה הייתה לאחות את שברי הנשמה שלי, ולהתחיל מחדש באהבה.

היה משהו עצוב בשחרור העבר, וכל מה שהכרתי, אבל ידעתי שהגיע הזמן שאתמקד בעצמי.

לא רציתי לחזור לדירה הריקה שלי, לכן נסעתי ישירות לתומאס. ידעתי שהשהות שלי בביתם לא תהיה ארוכה, אבל עדיין הרגשתי צורך בהגנה שרק בבית של אחי הרגשתי. ידעתי שאקסל לא יעז להגיע לשם.

כשנכנסנו הביתה, הלכתי מיד להתקלח עוד לפני שפרקתי את הטרולי. אחרי שיצאתי מהמקלחת, התיישבנו לאכול ארוחת ערב בה סיפרתי חוויות מהנסיעה וגם החלטתי לשתף את משפחתי בתוכניות שלי לעתיד.

"אני רוצה להתפטר מחנות הספרים." אמרתי למילה ולתומאס, ושניהם עצרו לרגע את הלעיסה שלהם והניחו את המזלגות בצלחת.

בהיתי בסנכרון ביניהם בהלם רגעי, ואז צחקתי לעצמי.

"זה מצחיק אותך?" תומאס שאל בחומרה.

"לא לא... אתה ומילה... לא משנה." אמרתי לבסוף.

"אני יודעת שזאת עלולה להיות החלטה..." ניסיתי למצוא את המילים הנכונות. "בעייתית מבחינה כלכלית, אבל אני לא מסוגלת להמשיך לעבוד עם קמילה."

תומאס בלע את הרוק שלו ואמר "אוקי."

"אני רוצה לפתוח סטודיו משלי." המשכתי. הגבות של תומאס עלו מעלה, הוא לא ציפה לשיחה הזאת.

"לא עכשיו כמובן," הוספתי במהרה. "אני רוצה לחפש עוד מקום לאמן בו, לצבור עוד ניסיון. ללמוד עוד קורס כדי שאוכל להציע אימונים מגוונים למתאמנות שלי. אולי לשלב גם קואוצ'ינג." הסברתי לתומאס וגבותיו לאט לאט ירדו. הוא שקל את דבריי.