לאחות את שברי הנשמה

פרק 46

סופיה

המילים שכתבתי במכתב התנגנו בראשי שוב ושוב, אך עוד לא הייתי מוכנה להיפרד מהן.

ידעתי שתומאס מסר את המכתב ביום שני, אך עוד לא הייתי מוכנה לשאול את אחי כיצד אקסל הגיב.

זה גם לא היה ענייני.

עמדתי מאחורי הדברים שכתבתי לו, כי ידעתי שזאת הדרך היחידה בה אוכל להתקדם הלאה בחיי.

אחרי כמה לילות חסרי שינה, העברתי את כל הטיסה לישראל בשינה. לשמחתי זאת הייתה שינה ללא חלומות.

סיבה נוספת ששמחתי כל כך לישון הייתה הזוג הדביק שישבתי לצדו. זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה.

האישה הייתה בלונדינית, רזה, שעל פי הקמטים על עורה המנומש הייתה בשנות הארבעים לחייה, ובן זוגה היה בחור בלונדיני צעיר ונאה.

בתחילה חשבתי שהם אם ובנה אך במהרה הבנתי שטעיתי. זה קרה כשהם התחילו להחליף רוק אחרי ההמראה.

לא הייתה לי ברירה אלא לעצום את עיניי ולברוח לעולם שכולו שלווה ולא כאב הלב שחשתי בו כשישבתי בודדה לצד זוג מאוהב.

כשנחתי בישראל, איש לא ציפה לי. שדה התעופה היה קריר ועמוס באנשים, זר לי לגמרי.

הבטתי סביבי, מקשיבה לשפה שהייתה כה קרובה אליי אבל גם רחוקה.

חצי ממני היה ישראלי, אבל איכשהו מעולם לא נתתי לו ביטוי.

אמא דאגה לכך.

לא לקחתי מזוודה אתי, רק טרולי קטן שעליתי אתו למטוס. כשעברתי את ביקורת הגבולות, יצאתי לרחבה הגדולה וחיפשתי את הדרך לרכבת. הצלחתי למצוא אותה בזכות השלטים, וכשיצאתי הרגשתי מיד באוויר חם מכה בפניי.

מזג האוויר היה שונה לגמרי מהעיר שעזבתי, שהייתה גשומה וקרה.

הלכתי אחרי המון האנשים לתחנת הרכבת וכשהתיישבתי בקרונות שגם הם היו ממוזגים כמו שדה התעופה, הצלחתי להירגע מעט.

הוריה של מילה הסכימו שאתארח בביתם ואני הבטחתי להם שאשמור על הדירה. ממילא תכננתי לטייל ולנסוע בארץ שראיתי רק בעיניים של ילדה קטנה ולא לבלות בתוך דירה סגורה עם כל הרגשות שפעפעו בי.

לא הודעתי לאבי שאני מגיעה, וגם לא לקרובי המשפחה הרחוקים שלי.

אחרי שנים ללא תקשורת, אחרי שנים בהם הוא לא הועיל בטובו להרים טלפון אחרי שאמרתי לו שאני לא מעוניינת בשום קשר אתו, לא ראיתי טעם לספר לו.

אבל משהו בלב שלי התכווץ, אותו כאב עמום שנהגתי להדחיק.

אבי לא אהב אותי.

הוא וויתר עליי.

המחשבה הזאת הייתה קשה. האדם שהיה אמור להיות שם בשבילי, לאהוב אותי ללא תנאי- בחר לוותר עליי. ולמרות כל מה שאמי ותומאס אמרו, למרות שהבנתי שזה לא קשור אליי, לא יכולתי שלא להרגיש אשמה.