לאחות את שברי הנשמה

אפילוג

אקסל- כעבור 6 שנים

ספר השירים שסופיה העניקה לי בחג המולד הראשון שלנו יחד עמד במקום קבוע בשידה ליד המיטה שלי, כמו תמונה ממסוגרת. לסופיה אמרתי שאני אוהב את התמונה שלנו יחד על הכריכה(סלפי של שנינו על רקע הניוהבן) אבל מה שלא אמרתי לה היה שכל לילה אחרי שהיא נרדמה, הייתי קורא את כל מה שהיא כתבה מאז שהייתה ילדה. בהתחלה היה לי מוזר לקרוא את רגשותיה ומחשבותיה כנערה צעירה, כי באותה תקופה ראיתי אותה רק כאחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי.

אבל היא התבגרה והפכה להיות אישה מדהימה.

חמה.

אוהבת.

חכמה.

הייתי אידיוט גמור להילחם ברגשות שפיתחתי אליה כשהפנמתי את העובדה שהיא לא אותה ילדה שזכרתי אלא אישה.

למזלי נכנעתי למלחמה בתוכי והבנתי שאפשר להתאהב באדם שהכרתי כל חיי. מאותו רגע כל החלקים בפאזל שנקרא חיי הסתדרו והלב שלי כבר לא היה כבד.

עם הולדתה של ביתנו פרייה שנתיים קודם לכן, הלב שלי התרחב אף יותר לממדים שלא הכרתי. התאהבתי בבתי מהפעם הראשונה שהחזקתי אותה.

ואת סופיה? רציתי לשאת על ידיי כל חיי. קידשתי אותה. הערצתי אותה. אהבתי אותה בצורה השלמה ביותר שהייתה קיימת.

זאת הייתה אהבה של פעם בחיים, בדיוק כמו האהבה שהייתה בין אמי לאבי. וכן, היו ימים קשים בהם הוצפתי בחרדה המשתקת הזאת שהכול יכול להיגמר ברגע, אבל אז אהובתי חיבקה אותי ובתי העניקה לי נשיקה דביקה והכול חלף. כי מה שהיה חשוב זה ההווה.

רק דבר אחד נותר לשפר בחיים שלנו, וזאת הסיבה שכרגע עמדתי באמצע הסלון שלנו, כשמעליי תלויות כל התמונות שצילמתי כשהיא לא שמה לב.

כשהיא חייכה לעבר ברווזים באגמים, כשהיא השתזפה בחופשה שלנו בספרד, כשהיא הניקה את בתנו.

עשרות תמונות שתיעדו כל רגע שנצרתי בליבי.

בתנו הייתה בידיים שלי, מחזיקה את הקופסה הקטנה בידיה כאילו הייתה שבירה.

סופיה הייתה אמורה לחזור כל רגע מהעבודה, וזה הדבר הראשון שהיא הייתה אמורה לראות.

כששמעתי את המפתח בתוך המנעול, פרייה קפצה מהידיים שלי כדי לרוץ לאמא שלה.

סופיה נכנסה אל תוך הבית, הניחה את התיק על השידה בכניסה ומיד תפסה את הבת שלנו, מנשקת כל חלק בפנים שלה ועדיין לא שמה לב אליי, או לתמונות מעליי.

"היי סוכריה, מה יש לך ביד?" סופיה סוף סוף שמה לב לקופסה הירוקה, ואז הרימה את מבטה אליי.

עיניה התרחבו כשראתה אותי באמצע הסלון, ועוד יותר כשקלטה את התמונות שהיא מעולם לא ראתה.