you're my drug

Chapter 24 - you beautiful

קמתי בבוקר לא מפסיקה לחשוב על פול ועל זה שהוא הולך להוציא אותי מהמשפחה הזאת והפעם זה לא מישהו משוגע אך מישהו שאני באמת אוכל לאהוב ולהרגיש שלא משנה מה הוא יאהב אותי ללא תנאים.
התארגנתי מקווה שהיום זה יהיה יום שונה ושאני ופול נפגש סופסוף. כבר לא התראינו שבוע ואני משתגעת בעיקר בגלל החוסר מודעות שלי בתוך הבית הזה. יום אחרי יום יש לי פחות מידע ופחות מבקרים כולל לוקאס.
אכלתי את האוכל שאן הכינה לי ״אני שמחה שאת מאושרת״ אן אמרה לי כשהיא ניגבה את הכלים חזרה לארונות. ״אני מרגישה שאולי פול הוא באמת האביר על סוס לבן שלי״ אמרתי מחייכת ״הוא באמת בחור טוב כמו שכולם מדברים עליו?״ אן שאלה והנהנתי את ראשי בהסכמה ״אן הוא מושלם, אני שמחה שלוקאס בחר לי אותו״ אמרתי ובדיוק לוקאס נכנס.
״בוקר טוב״ לוקאס אמר ״בוקר טוב מר ברדוגו״ אן אמרה ״בוקר״ לא הסתכלתי עליו. בשבוע האחרון לוקאס התייחס אליי בקרירות ופחות בא לבדוק את שלומי וכשהוא בא זה היה לחצי שעה מקסימום.
״יופי את מאורגנת כבר, יוצאים אחרי שתסיימי לאכול״ לוקאס אמר והלך. למה הוא כזה חמור??
אחרי שסיימתי לאכול עזרתי קצת לאן לפנות את כל האוכל שהיא הכינה לי ויצאתי רואה את לוקאס מעשן בחוץ.
״סיימתי, לאן יוצאים?״ שאלתי והתיישבתי ליד לוקאס ״את הולכת להפגש עם פול״ לוקאס אמר בסינון ולוקח עוד שכטה. ״למה התחלת?״ שאלתי את לוקאס והוא פשוט קם זרק את הבדל והתקדם למכונית. נאנחתי והלכתי אחריו.

נסענו בערך חצי שעה והנהג עצר ״הנה הוא שם״ לוקאס הצביע על פול והוא היה נראה כל כך חתיך עם החולצת וי האפורה וג׳ינס השחור.
יצאתי מהמכונית בהתרגשות כמו ילדה קטנה כשבאים לאסוף אותה מהגן. ״היי״ אמרתי ופול חייך ישר וחיבק אותי.
״איפה היית כל השבוע?״ שאלתי ״לגבי זה״ פול אמר בביישנות כשגירד את עורפו ״אני מצטער זה אשמתי לגמרי הייתי צריך לעבוד״ פול היה כזה מתוק שפשוט לא יכולתי להתעצבן עליו.
״העיקר שאתה פה עכשיו״ אמרתי ונתתי לו נשיקה בלחי שגרמה לי להפוך לעגבנייה ופול צחק והתחלנו ללכת.
״לאן הולכים?״ שאלתי ״את תאהבי את המקום הזה״ פול משך אותי אחריו.

הגענו לסירות ששטים בהן בנהר, זה תמיד היה פנטזיה שלי לשוט עם מישהו בנהר הזה.
״בואי״ פול משך אותי ועלינו על סירה.
״זה כל כך יפה״ הסתכלתי על הנהר ועל הנוף המדהים ״את כל כך יפה״ פול אמר וזה גרם לי עוד פעם להסמיק ״תודה״ אמרתי בביישנות ופשוט פול חייך אליי. ״תספר לי על עצמך״ אמרתי ופול גירד בעורפו ״מה יש כבר לספר?״ פול שאל
״הכל, אני רוצה לדעת הכל״
״קוראים לי פול מקסים רודריק ו״
״מקסים?״ שאלתי צוחקת
״סבא שלי חצי רוסי, מה אני אעשה?״ פול אמר
״׳מה עוד?״ שאלתי צמאה לתשובות
״את מפחדת הא?״ פול אמר לפתע
״מה?״ שאלתי מבולבלת
״שאני אפגע בך״ פול אמר והרגשתי כאילו קיבלתי סטירה לפנים שהעירה אותי לגמרי.
״סול לא משנה מה קרה לך בעבר אני בחיים לא אפגע בך״ פול התקרב אליי מבלי ששמתי לב הוא ניגב לי את הדמעות שזלגו לי.
״אני כבר לא מאמינה למשפט הזה״ אמרתי לא מסוגלת להסתכל לפול בעיניים, פול הרים את ראשי והסתכל לי בעיניים ״סול אני נשבע לך באמא שלי שאני בחיים לא אפגע בך לא משנה מה״ פול אמר וכמעט גרם לי להאמין לו.
״איך אתה יכול להשבע בדבר כזה?״ שאלתי
״כי אני יודע איך זה מרגיש ואני לא מוכן שהמישהי שהולכת להיות אישתי תרגיש שאני פוגע בה״ פול אמר ופשוט נישקתי אותו.
לאחר שהתנתקנו הסתכלתי על פול בעיניים ״אני מאמינה לך״ פשוט אמרתי ופול חייך ונישק אותי שוב.

לאחר שהחזרנו את הסירה פול הרים אותי על גבו ולקח אותי לדשא שם חיכה לנו פיקניק מהמם.
״ואו״ אמרתי מופתעת מהיופי של הפיקניק ״תודה תודה״ פול אמר בגאווה ״אתה עשית הכל לבד?״ שאלתי מופתעת ״עם קצת עזרה״ פול אמר ״קצת?״ צחקתי ופול אחרי.
״היה לי כיף היום״ אמרתי מלטפת את פניו של פול כשהן על רגליי ״את מיוחדת כל כך סול״ פול קם לישיבה והתקרב אליי יותר.
פול ליטף את פניי והרגשתי צמרמורת עוברת בגופי ״פול״ אמרתי ולפתע הרגשתי את שפתיו נוחתות על שלי.

לאחר הדייט המושלם שהיה לנו פול ליווה אותי למכונית ״תודה על הכל״ אמרתי עם חיוך שמרוח על כל הפנים ״נפגש מחר״ פול ליטף את פניי ונתן לי נשיקה אחרונה.
נכנסתי לרכב רואה את לוקאס וכמובן שהוא בכלל לא מסתכל עליי. ״תסע״ לוקאס ציווה על הנהג והתחלנו לנסוע.
״למה התחלת לעשן?״ שאלתי את לוקאס אך הוא פשוט סינן אותי. ״חשבתי שאנחנו ידידים״ אמרתי ולוקאס הסתכל עליי סופסוף ״איך את יכולה להתנהג באכפתיות כזאת כלפיי״ לוקאס השתגע ״כי אני יודעת שעשית את זה לא כי רצית כי היית חייב לעשות את זה. לוקאס אני לא מאשימה אותך בזה אני רק מאשימה את עצמי ואת אבי״ אמרתי ״אביך? למה?״ לוקאס שאל מבולבל ״כי אני יודעת שהוא זה שגרם שאני אעבור את הגיהנום הזה עוד פעם״ אמרתי בטוחה בכך במיוחד לאחר שדיברתי אליו לא בכבוד.
״סול...״ ״לוקאס זה באמת בסדר אני השלמתי עם זה כבר שזה החיים שלי אז וגם עכשיו, אני כנראה באמת לא אוכל לברוח״ אמרתי בתחושת ריקנות עצומה שלפתע הרגשתי בחזה.