you're my drug

Chapter 60 - the truth

לאחר הסעודה עם אן שהייתה מדהימה וכל כך שמחתי שסופסוף האווירה המתוחה ביני לבין לוקאס נעלמה ואחרי הרבה זמן שלא הרגשתי מאושרת סופסוף ההרגשה חזרה ושלא מדבר על זה שנייתן לא קם כל הלילה שזה היה עוד יותר מדהים.
אני ולוקאס דחינו את השיחה שלנו להיום, קבענו שנצא לארוחת צהריים ביחד ואן תשמור על נייתן בינתיים. אן כל כך התעקשה שהיא שאת שתשמור על נייתן במקום הבייביסיטר והאמתי ששמחנו מאוד שהיא תשמור עליו. היא כמו אמא שלי ושל לוקאס והיא לא כל כך הספיקה להכיר אותו.

לאחר שאן הגיעה יצאתי למשרד של לוקאס ורואה את אותה מזכירה שראיתי עם לוקאס באותו היום. ״איפה לוקאס?״ שאלתי ״הוא עכשיו בפגישה, מי את?״ קורל שאלה בזלזול ״חברה שלו״ קבעתי ופרצופה השתנה למופתע ״הוא עוד כמה דקות יסיים״ היא אמרה ובינתיים הייתי בפלאפון.
לאחר עשר דקות בערך חבורה של גברים בחליפות יצאו וישר נעמדתי מחכה שכולם יצאו ונכנסתי. לוקאס ראה אותי וישר חיוכו גדל ״יפה שלי, חיכית לי הרבה זמן?״ לוקאס שאל והתקדם אלי ״בכלל לא״ חיבקתי את לוקאס ״אז מה בא לך לאכול?״ לוקאס שאל ״בוא נלך למסעדה החדשה שנפתחה במרכז העיר״ אמרתי בהתרגשות ״מרכז העיר?״ לוקאס שאל והרים את הגבה ״זה אולי לא ממש פנסי אבל מבטיחה שיש שמה הרבה ביקורות טובות״ אמרתי ״ואם זה לא טעים הולכים למסעדה שבחוף הים״ לוקאס אמר ״טוב״ אמרתי ויצאנו.
״קורל תבטלי לי את הפגישות שיש לי בשעתיים הקרובות״ לוקאס אמר ובקושי הסתכל עליה ״אוקי״ קורל ענתה ודפקה לי פרצוף של שטן ופשוט חייכתי לכיוונה ויצאנו לחניה. ״אז איזו סוג מסעדה זאת?״ לוקאס שאל כשנכנסנו לרכב ״רחוב״ אמרתי ולוקאס פתח את עיניו ״מבטיחה שזה לא נורא״ אמרתי צוחקת על התגובה של לוקאס ״מה את גורמת לי לעשות״ לוקאס צחק ״לוקאס אתה מגזים״ אמרתי ״כשהייתי בן 12 בערך, אני ואחי היינו רעבים באיזה שלוש בלילה ורק איזו פיצרייה עלובה כזאת הייתה פתוחה אז הזמנו מהם, מפה לשם קיבלנו שנינו הרעלת קיבה ומאז לא אכלנו בשום מסעדת רחוב״ לוקאס סיפר והתחלתי לצחוק ״על סיפור כזה בחיים לא שמעתי״ אמרתי מנגבת את הדמעות שיצאו לי מהצחוק ״רגע אז אתה אומר לי שלא אכלת אוכל רחוב מאז שאתה בן 12?״ נפל לי האסימון ״כן, גם בגלל זה אני כבר לא אוכל פיצות אלא אם הם של אן״ לוקאס אמר והייתי מופתעת. ״אל תדאג זה לא פיצרייה״ אמרתי ולוקאס חייך לעברי ״אז איזו מסעדה זאת?״ לוקאס שאל ״נקניקיות״ אמרתי ורואה את לוקאס פותח עיניו בהלם וזה גרם לי עוד פעם לצחוק ״את לוקחת אותי לאכול נקניקיות?״ לוקאס שאל וכשהוא אמר את זה עוד יותר צחקתי ״סול אני לא מאמין עלייך״ לוקאס צחק גם.

נכנסנו למסעדה ולוקאס קצת נגעל וראו את זה על הפרצוף שלו. אני הזמנתי נקניקיה עם גבינת מוצרלה שעטופה בתפוחי אדמה ובלילה ולוקאס הסתכל בתפריט ופשוט הזמין הכל מכל סוג. ״חשבתי שאתה נגעל״ אמרתי ״כן אבל זה נראה טוב אז למה לא״ לוקאס אמר וזה הצחיק אותי איך התגובות שלו השתנו כל כך. לאחר שההזמנה שלנו הייתה מוכנה נסענו לפארק יפה והתיישבנו לאכול שמה.
״אני לא רוצה לאבד אותך״ לוקאס לפתע אמר וזה ריגש אותי ״אני גם לא רוצה לאבד אותך אבל לוקאס אתה חייב להבין שאני כבר לא מסוגלת לספוג את זה״ אמרתי ״סול אני באמת מבין ואני מצטער אבל אני תמיד הייתי כזה״ לוקאס אמר ״אני מבינה אבל אני רוצה לדעת למה אתה ככה, אני רוצה לדעת הכל״ אמרתי ללוקאס מחזיקה את ידו ולוקאס הוציא אוויר והתחיל לדבר ״אמא שלי נטשה אותנו בגיל נורא צעיר הייתי בערך בן 8 וזה גרם לי להאשים את עצמי בהרבה מובנים בין אם זה כי הייתי ילד מפונק ואבא שלי היה מתעצבן שאמא שלי מפנקת אותי או ששנאתי את החוג איגרוף שלי ואמא שלי הוציאה אותי מהחוג ואבי היה מאגרף אותה עד שהיא לא יכלה לסבול את התעללויות של אבי ופשוט עזבה״ לוקאס התחיל לבכות וראיתי שזה נושא רגיש אצלו ״לוקאס אני מצטערת שזה מה שקרה לך, לא חשבתי בחיים שזה מה שעברת״ אמרתי מרגישה אשמה כל כך אך גם סוג של גאווה קטנה שהצלחתי להוציא ממנו את זה.
״אבי היה באותו זמן אלכוהליסט ושהיא השאירה אותו לבד איתנו הוא התחיל להתאפס על עצמו ולבנות לכל אחד שריון״ לוקאס הוסיף ״אז נלה היא לא אמא שלך?״ שאלתי מבולבלת ״היא כן פשוט לא הביולוגית״ לוקאס ענה וזאת הייתה תשובה כל כך יפה בעיניי. ״אתה לא חיפשת את אמא שלך מאז?״ שאלתי ״היה לי תקופה שחיפשתי אותה וגם מצאתי אותה עד שהבנתי שכל המרדף הזה מיותר כי היא בסופו של דבר ויתרה עלינו ואם היא לא חזרה אלינו כנראה שיש לזה סיבה״ לוקאס אמר ״צודק, לפעמים צריך פשוט להסתכל על ההווה והעתיד ולא על העבר״ אמרתי ולוקאס נישק את ראשי ״סול יש לי עוד משהו לספר לך שפחדתי הרבה זמן להגיד״ לוקאס הוריד את פניו לא מוכן להסתכל עלי. התחלתי להלחץ כי אני יודעת שזה לא הולך להיות משהו שאני אשמח ממנו.
״דיוויד נרצח לפני שנתיים בערך״ לוקאס אמר והרגשתי את ליבי מתכווץ ״מזאומרת?״ שאלתי מפחדת להאמין לזה ״אני ודייוויד יצאנו למבצע ביחד והייתי מפקד המבצע ושלחתי אותו למקום למרות שידעתי שמחכים לנו שמה הרבה אנשים״ לוקאס אמר ופשוט התחלתי לבכות ״למה שלחת אותו לשם אז?״ שאלתי לא יודעת מה להרגיש ״כי הייתה בי סוג של תקווה שהם לא שמה ובזכות דיוויד נצליח במשימה״ לוקאס אמר ופשוט נעמדתי ״אני צריכה ללכת רגע״ אמרתי ופשוט בצעד הראשון נתקעתי בסלע ונפלתי.
לא כאב לי שנפלתי וירד לי דם בידיים אלא העובדה שדיוויד נפטר ולא הייתי שמה בשבילו כמו שהוא היה שמה בשבילי כל כך הרבה פעמים. אני אפילו לא כועסת על לוקאס אלא על עצמי, על זה שהייתי כל כך אגואיסטית שלא ביררתי מספיק על דיוויד.
״סול את בסדר?״ לוקאס הרים אותי ״אני מצטער״ לוקאס אמר והנדתי את ראשי בשלילה ״איך אבל? התקשרתי אליו ומישהי ענתה לי ואמרה שהוא לא רוצה לדבר איתי אז איך הוא נפטר? אין מצב שהוא נפטר״ הכחשתי כל  מה שלוקאס סיפר לי, לא רציתי להאמין לו למרות שידעתי שזה אמיתי פשוט לא יכולתי להאמין לזה.
כל הרגשות אשמה האלה הורגות אותי ורציתי פשוט לשרוף את העולם הארור והלא פייר הזה.