you're my drug

Chapter 31 - how?

הבחילות לא מספיקות והיום אני ואן נוסעות היום למרפאה כדי לראות שהכל בסדר איתי ולקוות שזה לא מחלה או משהו כי אם כן החיים שלי באמת בזבל.
לא אמרתי לפול עדיין שיש לי בחילות כי אני יודעת שהוא ידאג וזה הדבר האחרון שאני רוצה במיוחד שבזמן האחרון יש לו לחץ בעבודה ומתקשרים אליו בערך כל שעתיים כשהוא בבית אפילו שזה נמאס לי אבל אני רואה עד כמה זה חשוב לו.
אספתי את אן מהבית של לוקאס והשבעתי אותה שלא תגיד כלום לאפאחד במיוחד לא ללוקאס.
הגענו לקופת חולים והרגשתי בלחץ, מה זה כבר יכול להיות? הריון? כן בטח. קלקול קיבה? אז לפול היה גם כואב. מחלה? רוב הסיכויים שכן.
כשסופסוף היה התור שלי נכנסנו לרופא והוא בדק אותי אך הוא אמר שאין משהו מיוחד ושהוא ישלח אותי לבדיקת דם.
הרגשתי שכל דקה שאנחנו בקופת חולים זה כמו שעה בייסורים. לאחר שהאחות סיימה לקחת לי דם אמרו שיחזירו לי תשובה מחר או היום בערב.

נסעתי חזרה הביתה ״הכל יהיה בסדר את חייבת להרגע״ אן שמה לב עד כמה לחוצה אני והחזיקה לי את היד ״אם יגלו אצלי מחלה סופנית? זה מפחיד אותי, אני לא רוצה למות במיוחד אחרי שמצאתי סופסוף את האחד שלי״ אמרתי ורציתי פשוט לבכות לא יכולה לעמוד כבר בלחץ הזה ״נחכה לתשובה והכל יהיה בסדר, את רק צריכה להאמין״ אן אמרה ובאמת שהיא עזרה לי להרגיש יותר טוב בנוגע לתוצאות.
לאחר שאני ואן ישבנו בבית קפה ליד הבית שלי הקפצתי אותה לבית והתראינו לשלום.
ידעתי שפול עדיין לא חזר הביתה ולכן לא רציתי לחזור גם. נמאס לי לחזור לבית ריק ולחכות לפול שיחזור עד שאני נרדמת בסוף, אולי הוא בוגד בי אבל אני לא רוצה להכניס את זה לראש כי זה ישבור את ליבי שוב ואני לא חושבת שאני אוכל להתמודד עם זה עוד פעם.
החלטתי ללכת לעשות קצת קניות ולנקות את הראש, נסעתי לקניון הקרוב והתחלתי לקנות שטויות שאני יודעת שאני אולי אשתמש בהם פעם אחת.

אחרי שכבר התעייפו לי הידיים מלהחזיק את כל השקיות שלי החלטתי לחזור הביתה ולא שמתי לב שכבר השעה 21:45, נסעתי בחזרה תשושה מהיום הזה מתפללת שפול כבר חזר הביתה.
נכנסתי לבית אך הבית היה ריק, הרגשתי כל כך מטומטמת שפשוט לא היה לי כח יותר.
פשוט זרקתי את כל השקיות על הספה והתקשרתי לפול לאחר כמה צלצולים הוא ענה.
״איפה אתה?״ שאלתי בקרירות ״הכל בסדר בייב?״ פול שאל ״מתי תגיע הביתה?״ שאלתי מתעלמת לגמרי מהשאלה שלו ״אני בדרך״ פול ענה ״בדרך מאיפה?״ הרגשתי את העצבים שלי מתחילים לבעבע ״מהעבודה, הכל בסדר?״ פול שאל ופשוט זרקתי את הפלאפון שלי על הקיר. נמאס לי מהתירוצים של העבודה שלו!
התחלתי לבכות ופשוט ישבתי על הרצפה. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם המצב הזה, ניסיתי לתת לו זמן שיעבוד ויסיים עם זה כבר אבל ככל שאני נותנת לו ככה הוא יותר מתרחק ממני.

שמעתי את הדלת נפתחת ״סול?״ שמעתי את קולו של פול ואת הצעדים מתקדמים אליי ״היי מה קורה?״ פול ישב מולי ״נמאס לי פול״ אמרתי לא מסוגלת להסתכל עליו ״ממה?״ פול שאל וניסה להרים את ראשי אך התנגדתי ״שאתה אף פעם לא בבית, שלא אכפת לך ממני!״ דחפתי את פול ממני מסתכלת על העיניים שלו ״אני כל כך מצטער סול שגרמתי לך להרגיש ככה״ פול חיבק אותי אך דחפתי אותו וקמתי.
״אתה בוגד בי?״ שאלתי נמאס לי כבר מהסודות בנינו ״מה? לא ממש לא״ פול אמר וקם אחרי ״אז תגיד לי מה אתה מסתיר ממני״ צעקתי על פול ״סול אני מבטיח לך שזה באמת עבודה״ פול אמר ״פול אני איתך כי חשבתי שאתה שונה״ אמרתי וראיתי שפול נפגע ״סול אני מצטער באמת, אני יודע מה עברת ואני נשבע לך בחיי שזה לא קשור לשום בת״ פול אמר וראיתי שהוא מתכוון לזה ״אני מבינה״ אמרתי ובאתי ללכת לחדר אך פול תפס אותי ״אני אוהב אותך סול ואני מבטיח לך מחר אני כל כולי שלך״ פול אמר וזה גרם לי קצת לחייך ואז החיוך ירד לפרצוף מאכזב. ״בייב מה קרה?״ פול שאל הרים את מבטי אליו ״רק כשזה מגיע למקום כזה אתה נזכר שאני קיימת״ אמרתי ״סול רציתי להפתיע אותך מחר ושאני אעשה כל מה שאת רוצה ואז זה הגיע למקום הזה״ פול אמר מחזיק את פניי עם שתי כפות ידיו הענקיות ״אני גם אוהבת אותך״ אמרתי עם חיוך ופשוט פול חייך חיוך ענק ונישק אותי.

אחרי שאני ופול ראינו סרט עלינו לחדר ופול התנפל עליי בנשיקה והרגשתי את הזקפה שלו לוחצת על בטני ״פאק״ פול גנח לתוך אוזני והורדתי לו מהר את הבגדים והוא לי ״איך התגעגעת לגוף הזה״ פול אמר נושך את שפתיו ומסתכל על כל פיסת גוף וישר נישקתי אותו ומסובבת אותנו שאני מעליו. התחלתי לסמן את פול בצוואר ולאחר מכן פול נכנס אליי ואני גנחתי כל כך חזק שנראה לי שכל השכונה שמעה אותי.
לאחר כששנינו גמרנו פשוט נרדמנו ששנינו עירומים וזה פשוט היה מושלם, כל כך התגעגעתי לזה.