you're my drug

cheptar 15 - she's gone

״תעזוב אותה״ לוקאס צעק והתחלתי לראות מטושטש וכל הגוף שלי כאב ״קודם כל לוקאס זה ממש לא מכבד שככה אתה צועק על אורח ובמיוחד בחתונה שלך״ נואל התגרה בלוקאס ״מה אתה רוצה?״ ״אני רק רוצה לדעת את מי היית מעדיף שתחיה, סול אהבת חייך אבל איבדת אותה בגלל שהיא לא יכולה ללדת או בארוסתך הנוכחית שהייתם עד לפני כמה דקות להיות כבר בעל ואישה, אז לוקאס את מי היית בוחר?״ ראיתי שפניו של לוקאס שהוא לא ידע מה לענות ובצדק. ״לוקאססס״ מישל צעקה כשמישהו תפס אותה מאחורה וכיוון אקדח לראשה. לוקאס התחיל להתעצבן ״תעזוב אותן נואל״ לוקאס אמר ונואל התחיל לצחוק, ״אני מצטער לוקאס לא נראה לי אתה במצב של לתת לי פקודות״ ״האמתי אני חושב שכן״ לוקאס אמר זורק את הפלאפון לנואל ורואים שמה סרטון של משהו. נואל חייך ״יש לך 30 שניות להגיד את מי אתה רוצה חיה ואת מי מתה״ השומרים החזיקו אותי ואת מישל עוד יותר חזק. התחלתי להשתגע והשומרים הרביצו לי אבל זה לא היה אכפת לי, לא רציתי למות. ״10, 9, 8״ נואל התחיל לספור לאחור וכולם צועקים ללוקאס לבחור באחת מאיתנו אבל לא שמעתי אותם אני לא יודעת אם זה בגלל המכות שקיבלתי או שהתמקדתי כל כך בלוקאס שהיה נראה מתוח במיוחד ״מישל, אני בוחר במישל״ לוקאס צעק וראיתי הכל שחור.

קמתי כשהכל מטושטש ושמעתי את סוג של מכונה עושה כל מיני ציפצופים כשהסתכלתי מסביב הבנתי שאני בבית חולים והייתי מחוברת לכל מיני מכונות מוזרות. ״סול שלי״ ראיתי את אמא לידי מחזיקה לי את היד ״מה קרה?״ הייתי מבולבלת והרגשתי כל כך חלשה. ״את לא זוכרת כלום?״ אימי שאלה אותי ופתאום נזכרתי בהכל ״כמה זמן עבר מאז החתונה?״ שאלתי ״יומיים״ הייתי מופתעת מהתשובה, אני אשכרה ישנתי יומיים. הרופא נכנס ובדק אותי שהכל תקין אצלי, הוא אמר שאני צריכה לנוח ושישחררו אותי רק בעוד כמה ימים מכיוון שהפצעים שלי חמורים. ביקשתי בנוסף מהרופא שאפאחד לא יכנס חוץ מאימי והם הסכימו. אני לא יכולה לראות את לוקאס מאז שהוא בחר את מישל, אני לא אומרת שהוא היה צריך לבחור אותי אבל גם הוא לא יכל לבחור אותה. אני לא יודעת איך אני חיה עכשיו אבל זה גם לא מעניין אותי, כל עוד אני שלמה ובריאה לא אכפת לי כי החלטתי שישחררו אותי אני אטוס מפה ולא אחזור לעולם והפעם אפאחד לא יחפש עבורי כי הם ידעו איפה אני אהיה. אימי נכנסה עם סיר ועוד מכתב מלוקאס וישר היא הלכה לפח איפה ששאר המכתבים. ״איך את מרגישה?״ ״יותר טוב״ חייכתי חיוך מזוייף, כי אולי המצב של גופי השתפר אבל בתוך תוכי הרגשתי הכי רע כמו שלא הרגשתי מעולם. ״אולי תקראי את המכתב״ הנדתי את ראשי לשלילה ״אני לא מסוגלת״ אמרתי ואמא פשוט שתקה ושמה את ידה על ידי. לאחר שאימי הלכה שכבתי על מיטתי והתחלתי לבכות, משהו שעשיתי הרבה בזמן האחרון אבל באמת לא ראיתי כבר תקווה בחיי. הוא שרף את ליבי לעפר עד שלא נשאר לו כבר זכר, בהתחלה הוא ואז נואל ואז שוב הוא. קמתי ולקחתי את הדברים שלי וברחתי מהר מבלי שאף אחד ישים לב ופשוט תפסתי מונית לשום מקום.