סיפרתי להורים שלי מה קרה ואמא שלי ניחמה אותי וניסתה לנחם אותי אבל אבי היה מאוכזב ממני וכמעט נזף בי על זה שהשפלתי את כל המשפחה שלנו על הפדיחה הגדולה שלו עם משפחת ברדוגו אך אמא עצרה אותו ונזפה בו במקום. הרגשתי חרא כי הכבוד המשפחה הכי חשוב לאבי מהכל ולא חשבתי שאני ישפיע כל כך על כך, לא חשבתי שאני אתאהב בלוקאס. כבר חודשיים עברו והכל נראה לי אפור כל מה שהתרגלתי אליו בחצי שנה נעלמו כלא היו, אני עדיין מסתכלת על סרטונים ותמונות שלי ושל לוקאס וכל פעם מחדש נשבר לי הלב. לוקאס חזר לעבוד אצל אביו והוא לא מפסיק להופיע בחדשות שכל פעם שאני רואה אותו במסך אני כבר לא מכירה אותו, העיניים שלו נהיו אטומות, הוא חזר לתספורת שיער הישנה שלו וחזר ללבוש את התכשיטים המוגזמים שלו. לוקאס כבר לא היה אותו בן אדם שאהבתי.
דיויד ואני הלכנו לאכול בחוץ מכיוון שהיה לי משעמם והוא היחיד שחבר שלי. נכנסנו לדינר שאני הולכת לשם מאז שאני בת 12, דיויד הכיר לי את המקום הזה ומאז אני פשוט מאוהבת. אני ודיויד התיישבנו והזמנו את המנות הרגילות שלנו. "דיויד מישהי פה עושה לך עיניים" אמרתי שמה לב למלצרית של השולחן לידנו לא מפסיקה להסתכל עליו "על מה את מדברת אפאחת לא תרצה אותי, במיוחד לא היא" דיויד אמר ולקח עוד צ'יפס והכניס לפה "תתחיל להאמין בעצמך אתה נראה טוב ויש לך אישיות טובה" זרקתי עליו חתיכת צ'יפס וצחקתי כשזה פגע לו בלחי. "אז שבוע הבא יש לך יומולדת, את יודעת כבר מה את רוצה לעשות?" דיויד שאל והנדתי את ראשי לשלילה "אני לא רוצה לחגוג בכלל" נזכרתי ביום שלוקאס אמר לי שהוא יעשה לי את מסיבת ההולדת הכי טובה בהיסטוריה כשאמרתי לו שבחיים לא חגגתי יומולדת עם אפאחד אחר חוץ מהמשפחה שלי וכמובן שהוא היה מופתע. "זה בגללו?" דיויד שאל אך לא עניתי ידעתי שזה הסיבה אבל הכחשתי זאת, מאז שנפרדנו אני מדחיקה כל אחד שמנסה להתקרב או להתחיל איתי או בכללי כל רגש שקשור לאהבה. "סול את יודעת שאת כמו אחותי הקטנה ואת חשובה לי מאוד ואני לא רוצה שבגללו תרחיקי כל דבר ממך" אני עדיין לא מבינה איך דיויד מכיר אותי כל כך טוב זה כאילו אני ספר פתוח של כיתה א בשבילו. הרגשות שלי התחילו להציף את החזה שלי וכך גם הדמעות את עיניי "אני אוהבת אותו ואני יודעת שעבר כבר הרבה מאז שנפרדנו אבל מה אני כבר יכולה לעשות כדי לשכוח אותו? את ההרגשה הטובה שהרגשתי כל פעם שראיתי אותו?" "להמשיך בחיים שלך" הנדתי את ראשי "אני לא יכולה, אבא לא מדבר איתי כי אני בושה למשפחה ושהוא השפיל את עצמו בשבילי כדי שמר ברדוגו לא יגיד כלום לשאר משפחות הפשע ולתקשורת, אני ולוקאס נפרדנו ואמא תמיד מנסה לנחם אותי בזה שהיא מפנקת אותי איך את לעזאזל אמורה להמשיך בחיים שלי ככה?" הייתי מתוסכלת, כבר לא ידעתי מה לעשות. "בואי נחזור הביתה תלכי לישון קצת ואני אעיר אותך בארוחת ערב" דיויד השאיר כסף עם טיפ כשהוא מחבק אותי "אני פה איתך" דיויד לחש ונכנסנו לרכב.
"היא הילדה שלי בדיוק כמו שהיא הילדה שלך" שמעתי את אבא צועק על אמא וירדתי והתחבאתי כדי שהם לא יראו אותי "אתה אפילו לא מדבר איתה בגלל משהו שזה בכלל לא אשמתה" הבנתי שהם מדברים עליי "היא יכלה לספר לנו מוקדם יותר ולא להשפיל אותנו ככה" ליבי נחרץ לשניים כששמעתי את אבי אומר את זה, תמיד ידעתי את זה אבל לשמוע את זה זה עוד יותר כואב. "אז אם היא כל כך משפילה אותך למה אתה בכלל רוצה אותה הא? במילא יש לך ילדה חדשה שיכולה להביא לך כמה נכדים שתרצה" אימי אמרה "מה?" אמרתי כשיצאתי מאיפה שהייתי והוריי היו מופתעים "מתוקה חשבתי שאת ישנה" אמא אמרה והתקרבה אליי "זה נכון אבא? יש לך עוד בת?" שאלתי מתקדמת אל אבי "סול זה מסובך" "מה כל כך מסובך? יש לך עוד בת חוץ ממני כן או לא?" אימי הרחיקה אותי אבל הזזתי את ידה ממני "כמה זמן?" בחיים לא הייתי כל כך עצבנית בחיים שלי "סול" אימי אמרה בקול המרחם שלה "היא בהריון אבל יש לה ילדה בגילך בערך" אבא אמר "ומה קורה בניכם?" הסתכלתי על אמא והיא השפילה את מבטה "אנחנו מתגרשים" אימי אמרה "אני לא מאמינה" עליתי לחדרי שמה בגדים נורמליים ויצאתי מהבית מתחילה לרוץ לשום מקום עד שאני נעצרת במקום ומתחילה לבכות. לא משנה מה תמיד יגיע לי כל החרא הזה.
"בבקשה אני אעשה הכל רק אל תהרוג אותי" שמעתי מישהו צועק והצצתי וראיתי שלושה אנשים במעגל סביב מישהו "תעשה הכל?" שמעתי אחד מהבריונים אומר וראיתי שיש להם רובים "היי מה אתם עושים" זרקתי אבן וזה פגע באחד מהם והוא הסתובב ורץ אליי, נבהלתי והתחלתי לרוץ עד שהוא תפס אותי "בואי לכאן ילדה חוצפנית" הוא אמר ומשך אותי לשאר החברים שלו והפיל אותי ליד המבוגר שלידי "למה עשית את זה מפגרת? עכשיו הם יהרגו אותך" האיש הזה אמר והשלושה בריונים האלו התחילו להכות אותנו ואני הרגשתי את כל הכאבים בגופי אחד אחרי השני והבכי מיהר לצאת ואחרי זה הגניחות כאב שצעקתי "חכו שניה" אחד מהבריונים עצר את האחרים "זאת לא הבת של לואן?" הוא לפתע אמר והם הזיזו את שיערי "הבוס יהרוג אותנו בוא נעלים אותה.." "נעלים את מי?" שמעתי קול מוכר אומר אבל לא זכרתי של מי הקול הזה. הבריונים זזו הצידה וראיתי אור מאחורי הפנים "סול" שמעתי את קולו של לוקאס ואז פשוט שחור. התעוררתי בגלל קרני השמש מהחלון, ניסיתי לקום אבל כל הגוף שלי כאב והתחלתי להיזכר באתמול. זה באמת היה לוקאס? יצאתי מהמיטה מסתכלת במראה ורואה את עצמי עם פיגמה ומיד הורדתי את הבגדים רואה את כל הכחולים והפצעים מאתמול והתלבשתי ישר. "קמת" לפתע לוקאס היה מאחורי והסתובבתי בבהלה מסתכלת עליו וזה לא אותו בנאדם שהכרתי לפני שנה "איפה האיש שהיה איתי אתמול?" שאלתי ולוקאס מחייך ומתקרב אליי "בואי אני אגלה לך סוד, הוא הלך לאן שהוא היה צריך ללכת" לוקאס לחש לי באוזן והבנתי שהוא הרג אותו וישר התרחקתי ממנו "השתנית לוקאס" אמרתי והסתכלתי לו על העיניים והן היו אבודות בתוך עצמן. לוקאס חייך ואמר "תמיד הייתי כזה פשוט אף פעם לא באמת הכרת אותי, כל החצי שנה הזאת הייתה בזבוז זמן שלא יצא מזה כלום" לוקאס אמר והרגשתי מיליון סכינים בלב שלי אבל לא נתתי לזה לפגוע בי יותר מידי "אני לא חושבת שזה בזבוז זמן, אני נהנית בכל דקה שאתה היית שם" לוקאס היה מבולבל ואחרי כמה שניות התחיל לצחוק "אני עכשיו מבין למה היה לי קשה בלעדייך כי כולך טוב, סול את חושבת כמו ילדה קטנה ופתטית" לוקאס אמר והיה צפירות מלמטה "דיויד הגיע לאסוף אותך" לוקאס פתח את הדלת שאני אצא "לוק אני מצטערת גם אם זה לא מזיז לך אני באמת מצטערת" יצאתי וראיתי את דיויד מופתע ממה שקרה לי "מה את משוגעת מה חשבת לעצמך שברחת ככה מהבית?" נכנסתי למכונית ולא רציתי לדבר עם דיויד כי ידעתי שהוא ידע על עניין הזה משהו והוא לא אמר לי כלום. ישבתי מאחורה והסתכלתי על החלון חושבת על מה שלוקאס אמר לי. "סול מה קורה?" דיויד ניסה לדבר איתי אבל לא יכולתי אפילו להסתכל עליו "אני מצטער סול אבל הבטחתי להם שלא אגיד לך כלום" "כן גם הבטחנו אחד לשני שלא נשמור סודות אחד מהשני" דיויד נאנח בהתייאשות ונסע.
YOU ARE READING
you're my drug
Storie d'amoreסול לואן בת 22 היא ילדה טובה שמצייתת למה שאומרים לה, היא גם בת יחידה למשפחת פשע שהוריה מכינים אותה ליום הגדול בחייה ליום בו היא ולוקאס ברדוגו בן למשפחת פשע הכי גדולה במזרח. הוריה של סול מכינים אותה לחיים שהיא הולכת לעבור עם לוקאס וסול מרגישה מוכנה...
