Next to the Traffic Light | Minsung (HEB)

~37~

》-🧋-《

ג'יסאנג לא יצא מהבית כל הסוף שבוע כשהמחשבות התרוצצו בראשו, הוא הגיע למצב שמהמחשבה על הריב הוא עבר למחשבות של עד כמה הוא חבר גרוע לסונגמין, עד כמה הוא בן זוג גרוע למינהו. הוא חסם כל גישה, כותב תירוץ ומסנן. המצב הריגשי שלו היה גרוע מה שגרם למצב הנפשי שלו להידרדר גם כן. עד שאפילו לא יצא בשני ללימודי הבוקר שלו.

נשמעה דפיקה על הדלת, הנער הרים את ראשו, שיערו היה מבולגן, עיניו היו נפוחות מבכי והבעתו מבוהלת. הוא הצליח להביא את עצמו לקום ולבדוק מי מגיע, אולי זה סונגמין שבא להתנצל? אולי זה מינהו שבא לבדוק עם הוא חולה או לא.

אבל לא. זה היה באנג צ'אן ועל פניו הבעה של דאגה, ובמיוחד אחרי שראה את הנער הצעיר.

"טוב לראות שאתה בחיים לפחות," הוא אמר ואז חייך אל הנער.
"מה אתה עושה פה?" שאל ג'יסאנג בקולו אדישות, הוא כעס על עצמו על כך.

אבל צ'אן רק חייך, "אני יכול להיכנס?" הוא שאל. ג'יסאנג הבין שהוא הגיע לדבר איתו, אז הוא פתח את הדלת, איזה חדשות הוא הביא איתו.

"נראה לי שקודם אכין לך משהו לאכול," הוא אמר מסתכל על הדירה החצי ריקה, לא היה נראה שהנער זז בכלל בשלושה ימים האלה, ועם אכל בכלל, זה הדאיג אותו הרבה יותר עכשיו והוא לא רצה שמינהו יכעס עליו.

אחרי שהושיב את הנער חזרה על מיטתו הלך למטבח בלי לשאול אפילו להכין לו מרק ואיטיות חמות, הוא הגיש לו את הקערה והנער אכל באיטיות מחכה שהוא ידבר.

"אתה מלחיץ הרבה אנשים האן ג'יסאנג, במיוחד את החבר שלך," הוא התחיל לדבר.
"אז למה הוא לא בא לכאן בעצמו?"

"הוא מצא את עצמו מדבר עם סונגמין על מה שקרה ולכן שלח אותי לבדוק עם אתה בסדר, הוא דואג לך, אבל הוא גם לא רוצה להעמיס עליך."

ג'יסאנג נהנהן והכניס את הכף לפיו, הוא בלע את המרק שחימם אותו, גורם לו להרגיש יותר טוב ולהבין כמה הוא רעב. מכמה נוזלים איבד מכל הבכי ושהיה חולה לגמרי.

"עכשיו ספר לי מה קרה."
ג'יסאנג סיפר לו, ואז התחיל להרגיש רגשות אשמה על למה בכלל רבו שהיה אידיוטי לגמרי.

"נשמע ששניכם בלחץ. כשהייתי בשנה ראשונה היה עלי כל כך הרבה לחץ שהתחלתי עבוד יותר קשה ויותר מדי. וכן, יש דבר כזה יותר מדי, אני מכל בן אדם אחר מבין. וזה גורם לך לאבד את עצמיך לפעמים, להגיד דברים שאתה לא מתכוון אליהם, לכעוס, לסגור את עצמך. אבל זה גם מלמד אותך לסמוך על האנשים מסביבך שמנסים לעזור לך, גם עם הם קשים איתך וכן לפעמים עוברים את הקו."

"לקחתי את זה ללב מדי היונג, זה היה מטומטם לגמרי."

"אבל באותו הרגע לא הבנת את זה וזה בסדר."

"הוא שונא אותי," ג'יסאנג התחיל לבכות שוב, "הוא בטח חושב שאני סתם ילד שלא יכול לשלוט בעצמו ובוכה על כל נושא קטן, הוא בטח לא רוצה להיות חבר שלי יותר."

"ג'יסאנג-אה, הוא לא שונא אותך. הוא החבר הכי טוב שלך, הוא מבין אותך ואתה רואה שהוא אפילו החליט לתת לך קצת מרחב וזמן, הוא רוצה לעזור לך אבל לא יודע איך מאחר ויכול להיות וזה לא קרה לכם אף פעם, או לפחות לא ברמה הזו."

הדמעות נעצרו כשהנער בהה בפסיכולוג מלפניו, "אתה באמת חושב?"

"כן, כי חברים רבים, זה נורמלי לגמרי."
"ומינהו? הוא לא שונא אותי נכון?"

"לא, הוא דואג לך."

"תודה היונג," אמר ואז הניח את הצלחת על שידת הלילה שלו וקם מהר.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" אמר צ'אן תופס אותו.

"ללכת למיני ולהגיד לו שאני מצטער," קולו של ג'יסאנג היה של ילד בן חמש, צ'אן גלגל את עיניו.

"אז לפחות תלך להתקלח ואז תחזור למיטה, אתה לא עוזב במצב הזה."
"למה?"
"כי אתה צריך להשלים קצת שעות שינה ולאכול טוב, אמור לרדת גשם ומינהו יהרוג אותי עם אתן לך לצאת ותחלה עוד יותר."

"אוקי," ג'יסאנג עשה פרצוף חמוץ ופנה לשירותים.

עם כמה שאהב ילדים, לטפל בהם ברמה כזאת היה דבר מרתק עבורו אבל גם לא קל בשום צורה, צ'אן התקשר למינהו כדי להגיד לו שהכל בסדר ושמח לשמוע שגם סונגמין.

מינהו הגיע באותו ערב עם ארוחה לשלושתם בזמן שסונגמין היה עם היונג'ין.

רק בבוקר הם נפגשו להתנצל, ג'יסאנג בוכה על כתפו של סונגמין בזמן שסונגמין מחבק אותו אומר שגם מצטער. הם דיברו על זה אחר כך מגיעים להסכמה שבשלבים כאלה של לחץ הם ידברו כמו שצריך ויסבירו אחד לשני כמו שצריך. אחרי הכל הם היו החברים הכי טובים - ביחד עם פליקס כמובן.

פליקס חזר לאוניברסיטה אחרי שהכל חזר לקדמותו, למרות שהרגיש קצת מוזר מהקרבה של חבריו הטובים. מה באמת קרה בזמן שלא היה שם? הוא ישאל אותם בהזדמנות.

》-🧋-《

(אני מצטערת עם גרמתי לכם להרגיש לא בנוח או ריגשיים... אבל גם חברים רבים.
והדבר הכי אירוני שקרה לי היה שבאותו יום שסיימתי לכתוב את שני הפרקים האלה היה לנו ריב בקבוצת חברים שלנו... אבל הכל בסדר.
אז אני רק אמליץ לכם על משהו שיכול לחזק את החברות שלכם עם אנשים...
Don't use passive aggressive
זה אחד הדבר שגורם לרוב המריבות)