שד מהגיהנום

44

אני מסתכל עליו, על המלאך שלי מכורבל עלי, ואני יודע שהוא לעולם לא באמת יהיה שלי, הוא רק מחור.. זה לא אמיתי ואני יודע את זה. הוא רק מחור. חזרתי על שלושת המילים האלה בראשי שוב ושוב מנסה להכניס בעצמי קצת היגיון, כאילו היגיון יעילים את הרגשות האלו. נאנחתי מרים אותו על הידיים עולה למלא. יש לנו עוד בעיה גדולה להתמודד איתה, אשה נשלחה לכאן, זה לא הגיוני היא אמורה להיות כבולה אל חדר הכס של פנדמוניום, מה היה חשוב כל כך ששלחו אותה לכאן? לא היו שדים  אחרים? נאנחתי מיואש, היא מחרפנת אותי מאז מה שקרה בהוואנה ובוואטיקן.. ובאטלנטיס..  וואו יש לנו הרבה היסטוריה יחד שחושבים על זה, לא פלא שהיא שונאת אותי.. בכל זאת הסגרתי אותה אל לוציפר ולילית.. אני אפילו לא יודע למה עשיתי את זה.. חלק בי רוצה להמשיך עם הכאוס וחלק אחר רוצה לשמור הכל בסדר.. ולהגן על אותלו במחיר של חיי. משהו לא בסדר בי? היא ניסתה לפוצץ את הוותיקן כי היה לה פאקינג משעמם! זה היה מוצדק! נכון..?

אני רק מחפש סיבות לא להלקות את עצמי על זה שהיא נענשה  ואני לא.. אני כן הייתי חלק מזה, אז למה היא לא הפלילה אותי? היתה לה כל הזדמנות באלף השנים האחרונות. ועכשיו היא כאן, מה אני הולך לעשות? אני לא באמת אוכל להרחיק אותה מאותלו כל  כך הרבה זמן.

"אתה לחוץ" הוא ממלמל מתוך שינה "אני בסדר, תחזור לישון מלאך שלי" לחשתי לחשכה לא מתכוון להטריד אותו בבעיות שלי, הוא גם ככה מוצף כרגע. "אתה לא בסדר" אותלו התיישב מבט מודאג על פניו, נאנחתי "פשוט חברת ילדות שלי הגיע ואנחנו לא.. מסתדרים כמו פעם. ועכשיו היא כאן ואני לא יודע למה וזה מחרפן אותי" פלטתי במהירות מופתע עד כמה בנוח אני מרגיש לידו לשתף את המידע הזה. "היא מסוכנת?" הוא שאל בעדינות ואני הנדתי בראשי לשלילה "כבר לא" הוא הנהן קלות משפש מעיניו את שאריות השינה. 

"אוקי דבר אחד פחות לדאוג ממנו, והיא.. גם אינקובוס?" שאל, החזקתי את פניו בידי "היא המקבילה הנשית של אינקובוס, היא סוקובוס, והיא מסוגלת להרוג בלי למצמץ אפילו"   נשקתי בעדינות על לחיו לא רוצה להדאיג אותו  "נשמעת מקסימה" צחקק מעט, מדבר בציניות מובהקת "או היא כזו, היא נחשבת אחת השדות החזקות בגיהנום" אשה יצאה מבין הצללים בצורת השד המלאה שלה, זנבה מצליף ברצפה כמו שוט "אילו מחמאות, לא היית צריך, דנטה" חייכה קולה מהפנט כרגיל. "אשה, מפתיע שלא הצטרפת עוד קודם" אמרתי בקול קפוא. "אתה עדיין כועס על קודם? תרגע דארלינג אסור לי לפגוע בילד". 

אותלו נראה מבולבל בין שתי השדים המדברים עליו "זו את!" קרא בהפתעה "זו אני, בטח אותלו  שדנטה כל כך התאבסס אליו בחצי השנה האחרונה" הוא הסמיק מעט מתרחק ממנה, קרוב יותר אלי, בוטח בי להגן עליו מהשדה המפלצתית. "או אל תפחד ממני, אני לא אפגע בך"  חשפתיי אל מולה ניבים בצורה מאיימת לרמיזה שאותלו הולך להיפגע "על תחשבי על זה אפילו.." לחששתי דוחף את אותלו מאחורי מגן עליו בגופי. "אני  לא, אבל לילית כן, יש לכם חודשיים לפני שהזמן יגמר, תנצלו את זה" היא אמרה את במיין אזהרה "למה את מתכוונת?" אשה עיקמה את גבותיה "תתרחקו מסיילם" אמרה יוצאת מהחלון לא מוסיפה מילה  נוספת.

 "למה היא מתכוונת? למה שבכלל נתקרב אל סיילם?" כבשתי את פני בידיי "נתעסק בזה בבוקר מלאך שלי" הוא הנהן מחבק אותי מאחור כמו מנסה לנחם אותי מהיום הרע בזמן שאני אמור להיות האחד שמוודא  שהוא לא נפגע, נכנעתי למגעו העדין מתקבץ בחיבוק שלו, לא רוצה להרגיש דבר בעולם חוץ מפעימות ליבו הולמות שוב ושוב ואת מגע ידיו המטיילות על גבי בחיבה שקרית  ומנחמת. "אתה לא צריך לדאוג לי.." לחשתי עצוב מהמחשבה שכל זה שקר ובקרוב הכל יעלם, "כן אני כן, אתה מדאיג אותי" נשק בעדינות על מצחי בזמן שטיפת דם קטנהה  נוזלת על  פני בבכי חירש "אתה.. בוכה דם..?"  שאלה מופתע    ומודאג כאחד "אני לא בוכה" מיהרתי לנגב את דמעת הדם שזלג על הלכי שלי. "דנטה" קולו מודאג ועדין

"אתה לא צריך לדאוג לי, אני בסדר"  שיקרתי בידיעה מוחלטת שהכאב  מהמחשבה לאבד אותו יהיה גדול מידיי ואני לא אוכל לחיות  עם עצמי יותר.