שד מהגיהנום

100

הודיעו לאווה על מה שקרה, היא יושבת בוכה לידי בלחץ היסטרי "הוא יהיה בסדר, הוא חייב להיות בסדר.." מלמלתי לעצמי, הרופא יצא מחדר הניתוח פונה אל אווה "הוא יציב אבל הפגיעה שלו היתה קשה מידיי כדי להתמודד איתה, הוא בקומה מכוונת כדי לתת לגוף שלו להחלים" לא שמעתי מה עוד היה לו לומר, רצתי לחדרו של אותלו  עומד ליד המיטה שלו נשמתי עמוק, בדרך כלל אני מרגיש את הנשמה שלו.. היא לא כאן.. כתבתי לאשה 'אני צריך להגיע אל לימבו' אחרי מספר דקות היא הגיבה "תפגוש אותי ביער בעוד שבוע, אני לא יכולה לזוז עכשיו" היא הקליטה, נאנחתי הוא יהיה בסדר בשבוע.. הוא חייב להיות, נכון?

לא זזתי מאותלו לשניה בכל השבוע הזה, הוא לא משתפר.. זה לא טוב, הרופא נכנס לחדר "באתי לנתק את המכשירים, עם הוא לא יסתדר בלי זה למשך שעה וחצי הוא לא ישרוד בכלל.." פחד מילא את גופי רצתי משך ליער אשה עמדה בקרחת היער מחזיקה חוט צמר אדום "יש לנו שעה וחצי" פתחתי את השער אל לימבו, מקום של נשמות אבודות "תחזיק בחבל בכל שלב, שלא תלך לאיבוד, ותיזהר מסרברוס" הנהנתי "אוקיי" קשרתי למפרק כף ידי את החוט נכנס אל לימבו, בכי תינוק וצרכתה של אישה בוכיה, נביכות כלבים,  הקולות שהיו שם.. פשוט נוראיים, "אותלו! איפה אתה?" קראתי עובר בין הנשמות האבודות של תינוקות לא מותבלים ואלו שמתו בטרם עת "אותלו יש לנו פחות משעה! אתה לא תשרוד בלי הנשמה בגוף שלך!" שמעתי בכי מוכר.. בכי של מלאך.. "אותלו!" מיהרתי לחבק את נשמתו "בוא נלך לפני שסרברוס ימצא אותנו.." תפסתי בידו ממהר אל מחוץ לשער שניה לפני שלסתותיו של סרברוס נסגרו עליו, רצתי ממהר לבית החולים מרגיש איך האחיזה שלו בחיים מתחילה להיחלש "לאלאלא אל תעזוב עכשיו.." מלמלתי מתפרץ לחדר שניות לפני שניתק את גופו מהמכונות,  הוא הכל להשתעל להיאבק במכונת הנשמה, דמעות של אושר זלגו על לחיי "הוא בסדר.." 

הכל הרגיש כמו סיוט.. או חלום מוזר מעוד.. אבל עכשיו אני ער.. ודנטה כאן.. הוא כאן.. "דנטה.." לחשתי בקול צרוד, הוא החזיק את ידיי בידו מנשק אותן ברכות "אתה ער.." הוא לחש בעוד דמעות זולגות כל לחייו "אני ער.."