שד מהגיהנום

99

"הי תתעוררו, הגיע הזמן לחזור לניו ג׳רזי" התעוררתי מקולה של אשה "חוזרים?" קמתי באחת "כן!, צריך לחזור, ירח הציידים עבר" נאנחתי בהקלה "אותלו, חוזרים מלאך שלי" הוא התמתח "הביתה?" שאל מנומנם, הנהנתי "כן" ליטפתי את פניו בחיבה, "סוף סוף.." ממלמל קם, חיוך קל על פניו, "מהר יותר שתיכם, קצת קשה להשאיר את השער הזה פתוח כל כך הרבה הזמן", "אוקיי" אותלו מלמל עובר דרך השער שמוביל ישר לכניסת הבית שלו, "אני ישאר באיזור, אבל תלכו שניכם לבית" מהנהן "אוקיי, תיזהרי על הפצעים", "תירגע, זה לא פעם ראשונה שאני חוטפת מהשוט שלו" אותלו נראה מודאג "את באמת חייבת להפסיק להסתבך בצרות" היא צחקה מעט "נחשוב עליך" פרע את שיערו ועפה משם "זה היה שבוע ארוך.." הנהנתי בהסכמה נכנס לבית, אישה ישבה שם עם גבה אלינו, אווה? לא.. לילית! "חיכית לכם" לחשה מחזיקה פיגיון "דנטה.." קולו רועד מפחד, לפני שהספקתי להגיד משהו היא דקרה את אותלו 13 פעמים "לא!" לקחתי ממנה את הפגיון ועורף את ראשה מוודא שהפעם לא תחזור, אותלו קורס לרצפה דמו מכסה את הכירות "לאלאלאלאלא!" החזקתי אותו בידי "תישאר איתי מלאך קטן.. תישאר איתי.." לחשתי לחוץ "אשה!" צעקתי אל מחוץ לבית, אשה מיד הופיע מולינו עיניה משחירות מהמראה "תטפלי בבלגן בשבילי" דמעות עומדות בעיניי ואני רץ לבית חולים הקרוב לא משחרר ממנו לשניה אחת "תישאר איתי, קדימה תחזיק חזק.." מלמלתי בין  הדמעות מתפרץ למיון מיד מריצים אלינו מיטה "פצע דקירה, אותלו ווילסון, זכר בגיל 17 לחייו, איבד המון דם בשטח פצוע קשה" פרמדיק לקח אותו ממני, את המלאך שלי "על תתנו לו למות.." מיהרתי הכי רחוק שאני יכול להמשיך איתם שמתי ג׳קט מסתיר את הפצעים בגבי מרגיש עדיין כאילו הכנפיים קיימות, אסור לו למות, אני לא יכול לחיות בלעדיו..