שד מהגיהנום

103

"אני אהיה במטבח, לוקה אתה נשאר  לישון?" הוא הנהן "כן, אני לא משאיר את אותלו לבד שוב" היא מחייכת "תודה שאתה עוזר ככה" החזקתי בידו גורר אותה למלא לא יכול לחכות עוד דקה אחת "כן כן, אנחנו למלא" אמרתי, "כל כך השפיע עליך  הקטע באותו..?" לחש נכנס אחרי לחדר "לא יודע, תגיד לי אתה.." מלמלתי לוקח את ידו מניח אותה כל חזהי ומניע אותה לאט מטה עד לבליטה הקשה שבמכנסיי, נשימתי נהיית כבדה יותר מרגע לרגע, פני מאדימות קלות, הידיים שלו.. כל כך חזקות.. גאד.. אני צריך אותו. "דנטה.."  לחשתי קולי צרוד מתשוקה אליו, ריחו מטריף אותי בצורות שלא ידעתי שקיימות, מעיר בי חלקים פראיים, "אותלו, לא" גל של אכזבה שתף את גופי "וזה למה?" שאלתי, אכזבה ממלאת את קולי הרועד "דקרו אותך לפני שבוע ועדיין אתה מלא בתפרים, אני הבטחתי לך שאני לא יפגע בך שוב" הוא אמר רציני, עיניו שחורות כמו הלילה אבל.. היה בהן גם משהו שונה.. טהור כמעט.. הן נצבעו סגול לילך עדין, ונעוצות.. בי הופכות אותי למרכז העולם "דנטה.. בבקשה? הייתי ילד טוב" הנחתי את סנטרי על חזהו מסתכל בעיניו מהופנט, הוא נאנח כאילו דורש ממנו כוח רב לא לתפוס אותי ולזרוק אותי על המיטה כמו בובת סמרטוטים חסרת משקל, דבר שלא היה רחוק מהמציאות לאחרונה "אתה פצוע, וגם אני, זה יכאב לשנינו", "אתה לא זה שהראת לי שכאב הופך לעונג?" הרמתי גבה בהתגרות "לא סוג כזה של כאב" אמר חלושות "אני עדיין מרגיש את הכנפיים שלי, כאילו הן עדיין קיימות, כאילו לילית תולשת אותן שוב ושוב" כיסתי את פי בידיי דמעות עומדות בעיניי מהבנה "כאבי פנטום.." הוא הנהן מותח את כתפיו כמו שעשה בכל הפעמים שפרס את כנפיו לרווחה "זה לא מרגיש נכון.." הוא מלמל משמשיך להזיז את כתפיו כאילו הכנפיים עדיין שם "אוי דנטה.." הנחתי את ידי על לחייו "אני מצטער כל כך שאתה צריך לעבור את זה.." לחשתי "זה בסדר אותלו" הוא מחייך וגאד.. החיוך הזה.. הוא ממיס אותי כל פעם מחדש "אבל, כמו שלך יש קו אדום, לא לדבר ולגעת בצלקות, גם לי יש אחד עכשיו, בלי סקס עד שהפציעות הפיזיות של שנינו יעברו" הנהנתי קלות לא מרוצה במיוחד אבל מקבל את זה "גם לא דברים אחרים?" הוא נאנח "מותר גם דברים אחרים, אבל רק בעוד שבוע מעכשיו" חייכתי מחבק אותו נושם אל חיכי את ריחו המוכר "להתכרבל מותר? כי אם לא אני נשבע שאני אהרוג אותך, זה כבר יותר מידיי" הוא צחק "כרבולים מותר" מתיישב על קצה המיטה ומניח אותי על הירך שלו מכרבל אותי קרוב "יש לך ריח של עצי אורן ומדורות בחורף.." מלמלתי מחזיק בחולצה שלו ושואף לתוכי את הריח "באמת?" שאל מופתע מהמידע החדש, הנהנתי "זה ריח שצריך להכין ממנו בושם.." מלמלתי משחק עם אצבעותיו "אתה מסומם ממשכחי כאבים?" הרמתי אליו מבט רציני "או פאק יא" צחקתי "אוקיי עכשיו הכל הגיוני" הוא צחק, הקול היפה עלי אדמות.., אמא שלי דופקת בדלת, "כן?" היא מכניסה את ראשה מבעד לדלת "רדו למטה, זה ערב סרט הלילה" אומרת בחיוך, הנהנתי "אנחנו כבר יורדים"  דנטה מחבק אותי מאחורי נושק על לחיי "ערב סרט?" אני מהנהן שוקע מעט לחיבוק שלו " זה הפך לקטע כדי לשכוח מימים רעים, בעיקר אחרי שאבא שלי עזב.." שתקתי לרגע "בכל מקרה, זה הפך לקטע ועכשיו אתה חלק מזה" שינתי נושא במיהרות קם מחיקו מושך אותו בעדינות במורד המדרגות לעבר הסלון, התיישבתי ליד אימי מסמן לדנטה לשבת בצידי השני "אתה תאהב את זה" קבעתי בחיוך מתכרבל בחיכם מרגיש.. שמח לשם שינוי, לא אופוריה של מאניה.. פשוט שמח. חייכתי הנחתי את ראשי על כתפו נהנה מהקרבה, מרגיש איך השינה העפילה לאט על מוחי עד שנרדמתי מחובק עם דנטה