המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 43

מרי

דפיקות חזקות על הדלת גורמות לי להיבהל ולהפיל את הספר שקראתי על המיטה בין רגליי .
"מה קורה כאן,לעזאזל?!" דנה צועקת מחדרה.
יוצאת מחדר כששערה מבולגן משינה.
הבטתי לעבר השעון שעל השידה שלי וראיתי שעה כבר 22:30 בלילה.
מי דופק על הדלת בשעות כאלה ועוד דפיקות חזקות כל כך?
"לא יודעת. את רוצה שאני יבדוק?" שאלתי אותה.
"לא. את צריכה לנוח. את גם ככה נראית זוועה מרוב קיא" היא אומרת בחיוך.
"כלבה" זרקתי עליה כרית אך דנה סגרה את דלת חדרי בזמן והצליחה ‏להתחמק מהכרית.
"איפה היא?!" קול עמוק שאני מכירה מצויין צעק.
"סטפן? מה הוא עושה פה?!" שאלתי את עצמי בבהלה.
שיט.
ממש לא רציתי לראות אותו כשאני במצב כזה ועוד במיוחד כשאני עדיין לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
אסור שהוא יבוא לפה.
"מה אתה עושה כאן?! רשמתי לך בפירוש לתת לה זמן!" צעקה דנה.
"כמובן שאתה עוד עוזר לו בזה. למה אני לא מופתעת. למה אתה כאן?" היא ממשיכה.
כנראה שמארק שם כי קולה נהיה ארסי יותר.
"מלאכית..." מארק התחיל להגיד עד שדנה קטעה אותו.
"אל תקרא לי ככה!"
מה קורה שם?
"מה אתה עושה? בוא הנה מיד!" צעדים נשמעו מתקרבים לכיוון חדרי וגופי התחיל לרעוד מרוב לחץ.
בבקשה תעצור!
אל תכנס לפה בבקשה.
התחננתי בליבי.
צל הופיע מתחת לדלת חדרי.
"סטפן,אני לא צוחקת איתך! לך מפ—" משהו גרם לדנה להשתתק פתאום ואז נשמעו צעדים מתרחקים.
חשבתי שהם הלכו משם עד ששמעתי את קולו של סטפן.
"מרי?" הוא לחש.
קפאתי במקום.
לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
קירה ירדה מהמיטה שלי,הלכה לעבר הדלת וישבה מולו כשהזנב שלה מקשקש משמחה.
"מרי,אני יודע שאת שם. בבקשה תדברי איתי. אני לא יפתח את הדלת עד שתתני לי אישור,אבל אני חייב לדעת שאת בסדר" בלעתי את הרוק שעמד בגרוני,עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.
מה אני הולכת לעשות עכשיו?
אני יודעת שאני עדיין אוהבת אותו מאוד אבל אני לא מסוגלת לסלוח לו או לסמוך עליו עדיין.
ליבי לא מאפשר את זה.
פקחתי את עיניי.
קרבתי את השמיכה קרוב יותר על חזי ולחשתי.
"אתה יכול לפתוח" ברגע שהמילים יצאו מפי אין להחזיר אותם חזרה.
הדלת נפתח,סטפן עמד שם ונראה מבולגן לגמרי.
זיפים הופיעו על הלסת החזקה שלו,שערו הבלונדיני היה מבולגן ועניבה שלו הייתה משוחררת טיפה אך הוא עדיין נשאר חתיך מאוד מאז שראיתי אותו.
"מרי,תקשי—" הרמתי את ידי ועצרתי אותו מלהמשיך לדבר.
"תעמוד שם" לחשתי בקושי.
הגרון שלי כאב ושרף מרוב שהקאתי ממקודם.
הרגשתי חלשה מאוד ומגעילה.
לא רציתי שהוא התקרב אלי עכשיו ואולי לא בקרוב.
אני עדיין לא מסוגלת להסתכל עליו כמו פעם,כמו מישהי שאוהבת אותו כל חייה.
בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת בחלום הנורא ובמה שקרה במציאות.
"טיילור,בבקשה. תביטי בי" קולו נשבר ומתחנן לעברי.
אך אני עדיין לא הייתי מסוגלת להביט בו.
"א-ני... לא מסוגלת" קולי נשבר.
"למה?" הוא שאל.
דמעות יתחילו לרדת מעיניי ונפלו על השמיכה.
קול צעדיו גרמו לי להרים את ראשי אך לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה,הוא עצר אותו שוב.
סטפן כבר התיישב על המיטה,מולי וניגב את הדמעות שלי.
"אל תבכי. ליבי נשבר כשאת בוכה בגללי" הוא אומר בלחש.
"אני באמת מנסה להבין מה לא עשיתי נכון עכשיו. אבל בכל זאת אני מצטער. מה שזה לא יהיה" סטפן מצמיד את מצחו למצחי.
"אני אשרוף את העולם בשבילך,טיילור." עצמתי את עיניי בחוזקה אך הדמעות עדיין הצליחו לחמוק.
"זה לא אתה,סטפן. זאת אני. אני צריכה זמן משלי. מאיתנו. בבקשה" סטפן נאנח באכזבה וזה גרם לליבי להישבר יותר.
אחרי דממה שנמשכה נצח,הוא פתחת את הפה שוב.
"אני אחכה לך עד כמה שצריך. עד שתרגישי שאת שם" הוא אומר.

סטפן

אני שולח את כף ידי לחייה ומעביר את האגודל על שפתיה הוורודות.
שובר אותי לראות אותה ככה.
זאת לא מרי שאני זוכר ואוהב.
משהו עובר עליה ואני מבין את זה.
היא צריכה זמן ואני חייב לקבל את ההחלטה שלה.
גם אם זה אומר שאני לא יכול להיות שם לצידה.
אני מביט בעיניה היפות. "קחי את כל הזמן שאת צריכה,טיילור" לחשתי.
אפילו שזה שובר אותי מבפנים.
היא יודעת שהיא יקרה לי,אני בטוח בזה.
ואני אוכיח לה את זה עכשיו עוד יותר.
כי לא משנה כמה היא מנסה להוכיח לעצמה שהיא לא צריכה אותי עכשיו, יש בי עדיין חלק שאותו היא רוצה.
אני אוחז בזרועה,מושך אותה לחזי ומחבק אותה.
"סטפן..." היא מנסה לומר משהו אך אני קובר את פניי בצווארה ושואף אותה עמוק לתוכי.
"אני יודע." מלמלתי לעורה החם.
מרי נעצה את הציפורניים שלה בחולצתי אך החזיקה אותי קרוב אליה.
גם היא עדיין זקוקה לי כמו שאני זקוק לה.
"יש לי בקשה אחת ממך" לחשתי באוזנה.
"סטפן,אני לא—"
"חכי. רק תקשיבי לי עד הסוף ואז תחליטי מה לעשות" התרחקתי טיפה בשביל להביט בעיניה.
"אני רוצה שתחזירי לעבוד אצלי. אני לא ינסה לעשות שום דבר מעבר לזה. אני פשוט רוצה לדעת שאת בטוחה ובסדר." מרי נשארה שקטה ורק המשיכה להביט בי.
עיניה הדבש שלה היו רטובות ונפוחות מרוב בכי.
כשהיא הביטה בי עם עיניה חשבתי שהיא הולכת לסרב לי אך היא אמרה,"אני צריכה לחשוב על זה" היא לחשה.
הנהנתי.
"מקובל" עניתי.
התרוממתי מהמיטה,עברתי את ידי השערי בשביל לא לגעת בה שוב.
"אני אתן לך להמשיך לנוח. אבל אני מצפה לטלפון ממך בקרוב,כן?" שאלתי.
מרי חייכה אלי חיוך קטן וממיס לב.
ובאותו שנייה רק רציתי למשוך אותה אלי ולנשק אותה.
אך לא יכולתי,הייתי חייב לקבל את בקשה שלה.
"כן,ותודה סטפן" היא לחשה.
רכנתי לעברה והצמדתי נשיקה עדינה על מצחה.
"לילה טוב,טיילור" לחשתי.
התקדמתי לדלת,"לילה טוב,סטפן" קולה גרם לי לעצור.
הרגשתי חרא שאני לא יכול לקבל את אישה שלי בחזרה אך אני מבין שאני הרסתי הכל ולה יהיה קשה בשביל לסמוך עלי כרגע.
אני מחייך לעצמי חיוך קטן ויוצא מחדרה.